התורה היא אנתרופוצנטרית בעוד שהשאיפות שלה הן תיאוצנטריות. במלים אחרות, בעוד שהרצון הא-להי מבקש להשיג את האולטימטיבי, הוא מוגבל בגבולות היכולת האנושית. התורה, לאור זאת, היא פשרה א-להית, שנעשתה בהתאם לתודעה ולמנהגים של קהל היעד שלה.[viii] במובן הזה היא פגומה.