היהדות חווה רנסנס בימים אלה, ואין לנו אלא לשמוח על כך. אנו מתברכים במספר גדול של תכניות לימוד “חילוניות” מעניינות ויוצאות דופן, בהן גברים צעירים, הרחוקים לחלוטין מן הדת – לבושם לא רשמי ושערם ארוך ונטול כיפה – רכונים על ספרי התלמוד והמדרש, מנסים לגלות מחדש את שורשיהם היהודים; ונשים צעירות, הלבושות מכנסיים וחולצות נטולות שרוולים, מנסות לפצח את הסודות של המיסטיקה היהודית ומתרגשות מויכוח תלמודי בין אביי ורבא. אותם תלמידים חיים את הלימוד ולא מגיעים לסיפוק ממנו; חלקם אף לא עושה דבר אחר במשך היום מלבד לימוד המקורות הללו.

ההלכה מבוססת על הפרדוקס. כאן טמון הרעיון מאחורי הקריאה שלה לאותנטיות לצד קביעת נורמות ודפוסי התנהגות שאינם מתאימים בהכרח לפנימיותו של האדם. ההלכה איננה עקבית; היא מלאה בסתירות וניגודים שלעתים גורמים לנו תסכול עמוק. יום אחד היא דורשת מאתנו אותנטיות; למחרת היא דורשת קונפורמיות. היא מסרבת להסביר לנו מדוע פעם אחת היא דורשת כנות, חוויה אישית-פנימית, בעוד שבמקרה אחר היא דורשת במפגיע השלמה עם חוקים וסטנדרטים שונים.

בשבת אנו הופכים את תודעת החיים מחיצונית לפנימית, למשהו קיומי. במשך יום אחד בשבוע אנו הופכים לאנשים אשר נושאים רק את עצמם ולא אף דבר אחר, ובדרך זו חיים בעולם שכמעט ואינו יודע דבר על צרכי הנשמה שלנו. בשבת, אנו מטיילים אפילו בשעה שאנו הולכים לבית הכנסת. רק אז אנו מבינים כמה גדולים אנחנו ושאף אחד לא יכול להמעיט בערכנו ללא הסכמתנו.