בשבת אנו הופכים את תודעת החיים מחיצונית לפנימית, למשהו קיומי. במשך יום אחד בשבוע אנו הופכים לאנשים אשר נושאים רק את עצמם ולא אף דבר אחר, ובדרך זו חיים בעולם שכמעט ואינו יודע דבר על צרכי הנשמה שלנו. בשבת, אנו מטיילים אפילו בשעה שאנו הולכים לבית הכנסת. רק אז אנו מבינים כמה גדולים אנחנו ושאף אחד לא יכול להמעיט בערכנו ללא הסכמתנו.

התורה היא אנתרופוצנטרית בעוד שהשאיפות שלה הן תיאוצנטריות. במלים אחרות, בעוד שהרצון הא-להי מבקש להשיג את האולטימטיבי, הוא מוגבל בגבולות היכולת האנושית. התורה, לאור זאת, היא פשרה א-להית, שנעשתה בהתאם לתודעה ולמנהגים של קהל היעד שלה.[viii] במובן הזה היא פגומה.

על הממסד הדתי להבין ולהפנים שאנשים רבים נפלו קרבן לשעמום בכל הנוגע להלכה היהודית. בימינו, חלק גדול מדי מהיהדות הפך ל”שואו” ולטקס. טקסים הם בשביל העיניים אבל היהדות פונה אל הרוח. הטקס היחיד היום בבית הכנסת שחובה לקיימו מן התורה הוא ברכת כוהנים, ואפילו אז המתפללים מחויבים לעצום את עיניהם (אברהם יהושע השל; כדאי להביא מקור)! בימי המקרא, הנביאים פעלו כמרקחה בעוד שהעולם היה רדום, אך בימינו העולם כמרקחה בעוד שבתי הכנסת ישנים.

אנו זקוקים לשמירת השבת לפני שניפול קרבן לתהליך האידיאליזציה של עצמנו ושל צרכינו הגשמיים. עלינו לפיכך לוודא שכל ההצעות מלמעלה ילכו יד ביד עם קריאה לרוחניות ודתיות אותנטית. אסור שהצעות אלו ייתפסו כניסיון למציאת הקלות לשם חיים קלים יותר. המטרה חייבת להיות שמירת שבת אמיתית יותר והפקת שמחה גדולה יותר מאותו יום קדוש.