הקללה של השעמום הדתי

“האדם הוא החיה היחידה שיכולה להשתעמם”[1]

פסיכולוגים מלמדים שאחד האויבים הגדולים ביותר של האדם בימינו הוא השעמום. כשאנו קוראים עיתון או מגזין, צופים בטלוויזיה או בדי.וי.די; משתמשים ב-MP3 או באייפוד; או מעלים פוסט לפייסבוק בכל שעה כדי לעדכן את החברים שלנו מה עשינו באותו רגע; אנו מתמודדים עם אחד הביטויים האבסורדיים ביותר של המונוטוניות והאדישות שבחיים. האמינו או לא, ישנם אנשים המבלים את זמנם בלגלגל חביות ברחבי אירופה או זוגות הרוקדים סלסה שעות על גבי שעות רק כדי לשבור שיא. אחרים מנסים להיכנס לספר השיאים של גינס על ידי פיתוח אמנות מופלאה של אכילת גלידה בכמות גדולה יותר מכל אדם אחר מאז התקופה הפרה-היסטורית. אנו, האנשים הפשוטים, ודאי מתרשמים עמוקות מכך שלפחות כמה גאונים תפסו את המשמעות האולטימטיבית של החיים; שיש שהשיגו מה שאף אדם מעולם לא חלם שהוא אפשרי.

מהו שעמום? מדובר בהפרעה שמכה בעולם המודרני בעקבות הרצון שלנו להגיע לסיפוק קל ומהיר. ברגע שדחף אחד בא על סיפוקו ישר אנו מרגישים לחץ מכיוונם של דחפים אחרים, שכן אין אנו מסוגלים לחיות בלעדיהם. אנחנו כמו דגים בים העמוק; משגשגים תחת לחץ אטמוספרי. בלעדיו אנחנו אבודים. והיות שבתרבויות המערביות אנשים מסוגלים לספק בקלות את רוב מאווייהם, הם מתחילים לחפש אחר עיסוקים מוזרים והזויים כדי להשביע את התיאבון החדש שלהם.

מדהים לראות כיצד בחמישים השנים האחרונות, הפכנו את רוב המקצועות הרווחיים שלנו למכשירים נוגדי-שעמום. טלו לדוגמה את תחום הריצה. ריצה היתה מעשה בריא ביותר עד שהחלטנו להפוך אותה לתחרות, בה אנשים מוכרחים לרוץ מהר יותר מכפי שהם יכולים. אחדים מסיימים בעקבות כך בבית חולים. אחרים מתאבדים מפני שלא הצליחו לשבור שיא. במקרים מסוימים הועלתה הצעה לקנוס את אותם רצים בגלל שבזמן שרצו בעוצמה גדולה כל כך לא נתנו דעתם על הפרחים שלצד הדרך או על הנוף היפה. אלא שההצעה נדחתה על הסף בטענה שאלה שניצחו במרוץ קיבלו בסופו פרחים, הפעם מידיה של גברת צעירה ויפה. מקרה עוד יותר מגוחך הוא של שחיינים המנסים לחצות את מצר דובר-קאלה בזמן שיא. נראה שהם אינם מודעים לשירות המעבורות שיביא אותם לצד השני מהר הרבה יותר.

ודאי, אם הדברים נעשים מתוך הנאה גדולה וכאמצעי להירגע או לגייס כספים למטרות צדקה, הרי שהם זוכים לתמיכתנו המלאה. ואולם, במידה והם נעשים אך ורק מתוך שעמום, הרי שהם גובלים בהרס עצמי.

יותר בעייתית מכך היא העובדה שאנשים מאד משועממים מטרידים לעתים קרובות את חבריהם בדרכים מאד פוגעניות. הם גורמים לאחרים לשלם את מחיר הכישלון שלהם בהתמודדות עם השעמום. הנה כי כן, תופעה ההולכת ונפוצה היא לראות אנשים המחפשים פינה שקטה בעולם, והנה, לאחר שהם ממקמים את הכסא המתקפל שלהם בנקודה שקטה על חוף הים או ביער, במטרה להקשיב לגלי הים או למשב הרוח, פתאום צלילים צורמים בווליום גבוה, הבוקעים מאייפוד ורמקולים המונחים בקרבת מקום, מפרים את שלוותם. כשהם מסתכלים לכיוון שממנו הרעש בוקע, הם רואים בחורים צעירים, מתרווחים על כסאות הנוח שלהם ומחייכים כאילו הם אומרים, “תעשו לנו את היום!”.

ההורים של אותם צעירים יאמרו בודאי שהדבר מפריע גם להם, ואולם אין הם מסוגלים לעשות דבר בעניין. “הנוער חייב לעבור תקופה של הוללות”, הם יאמרו.[2] זהו התירוץ הידוע לקבלת התנהגות לא ראויה של ילדים. גישה זו סובלת חוצפה, הנתפסת חיונית לצורך התפתחותם העתידית של הצעירים, לפי שאילולי כן, הם לא יוכלו להיהפך לחברים מכובדים בחברה. לגישה זו, מי שמסרב לאפשר לאותם צעירים את אותה התנהגות לא ראויה מונע את צמיחתם של גאונים עתידיים וראוי לסבול מייסורי מצפון חמורים בשל כך.

מדהים לראות את כמות ההורים שמאמינים שילדיהם אכן צריכים לעבור תקופה שכזו כדי להבטיח את ההתפתחות התקינה שלהם. הדבר עוד יותר מפתיע, שכן אותם אנשים מכסחים את הדשא וקוצצים את השיחים בגינות שלהם מתוך הבנה שאחרת הם יגדלו פרא. משום מה, אף פעם אין הם מעלים על דעתם להחיל את אותן אמות מידה בחינוך ילדיהם. כשהם קוראים על ההפקרות של הנוער של ימינו, הם מניעים את ראשיהם בתדהמה.

משמעותה של תקופת ה”התפרקות” אמורה להיות תקופה בה האדם מוכיח שהוא בוגר, כמו הביטוי הגרמני “ausleben”, שמשמעו לחיות את הפוטנציאל הגנוז באדם. והכוח המיוחד שקיים אצל אנשים באופן פוטנציאלי הוא הדאגה לאנשים אחרים. אלה שלא עשו שימוש בכוח הזה עדיין לא “חיו”, לפי שלא מימשו את אחד מההיבטים היפים ביותר של הקיום האנושי.

חכמינו מעירים הערה מאד מעניינת בעניין זה.[3] הם טוענים שאופיו של אדם נבחן בשלוש דרכים שונות: ב”כיסו” (האם הוא קמצן או פזרן), ב”כוסו” (כיצד הוא מתמודד עם צריכת אלכוהול מוגברת); וב”כעסו” (האם הוא מסוגל לשלוט על עצמו בזמן כעס). אבל לדעת אחד מהחכמים יש מבחן רביעי: “אף בשחקו” – כיצד הוא מבלה את זמנו החופשי. זהו תמצית העניין.

אחת הברכות הגדולות ביותר בימינו היא שיותר ויותר בחורים צעירים מתחילים להבין שהחיים הם לא רק פייסבוק. רבים מהם מגלים עניין רב בעניינים שברוח. הרצאות על דת ופילוסופיה באוניברסיטאות מפורסמות או במקומות לימוד אחרים הולכות ונהיות פופולאריות יותר ויותר. בחורים צעירים מחפשים משמעות קיומית כמו גם מטרה רוחנית גבוהה ואיכותית לחיים שלהם. בישראל, אנו עדים למספר גדול של בחורים ובחורות חילוניים שמתעניינים בלימודי תלמוד, מדרש ופילוסופיה יהודית, מתוך מטרה להבין מהי המשמעות של להיות יהודי ומה היהדות מבקשת להביא לעולם.

מאד מעניינת בהקשר זה העובדה שבחורים צעירים מוצאים את דרכם חזרה ליהדות בדרכים לא-שגרתיות. תוכניות לימוד והשמה רשמיות מאבדות את האחיזה שלהן בחברה הישראלית. ברוב הפעמים הן כשלו משום שניסו להלביש אנשים מוכשרים ויצירתיים בשריון שלא מתאים למידתם. במקומן של כמה מהתכניות הללו האלה קמה ועלתה תופעה חדשה: גילוי יהודי עצמי. אין זה נדיר למצוא אנשים צעירים, גלויי ראש עם שער ארוך ועגילים, לובשים ציצית; אחרים מתעקשים על אכילת אוכל כשר אבל אף פעם לא ייכנסו לבית הכנסת; נשים צעירות מדליקות נרות בימי שישי אבל לא שומרות שבת – מתפללות בכל הכוח ונוסעות למסיבה. ישנם אף אתיאיסטים אדוקים שבהתלהבות גדולה מצטרפים לתפילות, ונשים, שסגנון הלבוש שלהן איננו משאיר מקום רב לדמיון, מנשקות מזוזות לפני שהן נכנסות לקניון או לחדר כושר. כמובן שלא כל התופעות הללו הן סימן של בגרות; ללא ספק, במקרים מסוימים הן עשויות לנבוע מאמונות תפלות. ואף על פי כן, ניתן לראות בבירור שאנשים רבים מחפשים תחושה של אותנטיות.

מה שמשאיר את האנשים האלה מחוץ למיינסטרים היהודי ובית הכנסת המסורתי הוא הסלידה מחוסר האותנטיות הדתית. תפילות קבע עלולות להרוג את הנשמה כאשר הן אינן מלוות בתחושות גילוי וחידוש. כשאנשים אלה סוללים את דרכם שלהם, הם מפתחים גישה מרעננת אודות מהותה של היהדות – להיפתח להרפתקאות חדשות. הם מודעים לכך שאדם איננו יכול לקבל את היהדות בירושה אלא רק לגלות אותה בעצמו, דרך מאבק רוחני עיקש ואפילו מלחמה.

הממסד הדתי איננו יכול לעשות טעות גדולה יותר מאשר להפריע להתפתחות הזו. ניסיון לכפות השקפה כלשהי על אחד מאותם אנשים יעקור את הזרעים שנזרעו בזהירות רבה. “תמיד תוכל למצוא אסקימואים שיבקשו להדריך את אנשי קונגו כיצד להתמודד עם גלי חום”, אמר סטניסלוו י. לק.[4]

על הממסד הדתי להבין ולהפנים שאנשים רבים נפלו קרבן לשעמום בכל הנוגע להלכה היהודית. בימינו, חלק גדול מדי מהיהדות הפך ל”שואו” ולטקס. טקסים הם בשביל העיניים אבל היהדות פונה אל הרוח. הטקס היחיד היום בבית הכנסת שחובה לקיימו מן התורה הוא ברכת כוהנים, ואפילו אז המתפללים מחויבים לעצום את עיניהם! בימי המקרא, הנביאים פעלו כמרקחה בעוד שהעולם היה רדום, אך בימינו העולם כמרקחה בעוד שבתי הכנסת ישנים.

ברוכים יהיו אותם בחורים צעירים שמתעוררים כיום. פייסבוק זה דבר נהדר, אבל הוא לא יצית אש בנשמותינו ולא יסלק את השעמום המתמשך מחיינו. אולי נבין זאת כשאותם חילונים חסרי מנוחה יראו לנו את הדרך. הלוואי ויצליחו!

---

[1] Erich Fromm, The Sane Society (New York: Holt Paperbacks, 1990) p. 24.

[2] Gilbert & Sullivan, The Mikado, Act I, Part VIII.

[3] עירובין סה, ע”ב.

[4] Unkempt Thoughts (New York: St. Martin’s Press, 1962).