המנורה: בין שמרנים וליברליים

תיאוקרטיה, דמוקרטיה והלכה

שורשיה של החנוכייה, אותה אנו מדליקים בחנוכה, טמונים הרחק בעבר, במנורת המקדש. הלכות רבות מוקדשות למבנה ולצורת מנורת המקדש, אך רש”י, הפרשן הצרפתי הגדול, מצביע על מאפיין הלכתי מפליא אחד, הדורש את תשומת לבנו. על הציווי המובא בתורה, לסדר את הנרות כך ש”אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”,[1] רש”י מסביר שהכוונה היא שעל השלהבות להיות מוטות כלפי הנר האמצעי.

החכם והרופא האיטלקי, הרב עובדיה ספורנו, מרחיב ומעמיק את פירושו של רש”י וכותב שצורה זו של המנורה מלמדת שהקיצונים המצויים בשני הקצוות של הספקטרום הדתי צריכים להיות מכוונים לדרך האמצעית, המסומלת בנר האמצעי של המנורה. הגם ששתי הקבוצות נאמנות לחלוטין לתורה ולמסורת ישראל, על השמרנים (הימניים) לדעת שבלא אותם אנשים העוסקים בענייני העולם הזה, היהדות לא תשרוד. בה בעת, הליברליים (שמאליים) חייבים להבין שבלא אותם אלה שעוסקים בלימוד והגשמת התורה, חייהם הארציים יהיו נעדרי קדושה. רק במאמץ משולב, המסומל בנר האמצעי, יתקיים האיזון הנכון שאותו התורה והיהדות דורשות. דבר זה מבוסס על העיקרון התלמודי: “אילמלא עליא לא מתקיימן איתכליא (=אלמלא העלים לא היו הענבים יכולים להתקיים)”.[2]

ר’ שמשון רפאל הירש (1888-1808), הידוע כמייסדה של תנועת ‘תורה עם דרך ארץ’, מפרש באופן דומה את ברכתו האחרונה של יעקב לבניו:

הגוי שיצא מחלציך יהיה אחד כלפי חוץ, ורבים שיהיו לאחדים – כלפי פנים. כל שבט ייצג סגולה לאומית מיוחדת, יהיה כביכול לאומה בזעיר אנפין.

עם יעקב יהיה ל”ישראל”, והוא יגלה לאומות את כוחו של הא-ל המתגבר ומשתלט על כל דבר ארצי ואנושי ומעצב אותו כרצונו; לפיכך – אל תהא דמותו חד – צדדית; כעם למופת ייצג סגולות לאומיות שונות זו מזו. בשבטיו יביא לידי ביטוי את עם הלוחמים ואת עם הסוחרים, את עם החקלאות ואת עם המדעים וכו’, יתגלה ויתודע לכל כי הקדשת חיי האדם בברית הא-להית של התורה איננה תלויה בדרך חיים או תכונה לאומית מיוחדת, אלא האנושות כלה, על כל רבגוניותה, נועדה לקלוט לתוכה את רוחו האחידה של א-להי ישראל. מהרבגוניות של סגולות אנושיות ולאומיות תיוצר ותתגבש מלכות שדי אחידה.[3]

---

ר’ משה שרייבר, החת”ם סופר (1839-1762), מציע הסבר מעט אחר לדרישת ההלכה בנוגע לכיוון שאליו יש להטות את הנרות. החת”ם סופר מזהיר את קוראיו לבל יסטו מן הדרך האמצעית. כל עוד שההלכה נשמרת במלואה, אסור שהאדם ייטה יותר מדי לשמרנות (ימניות) או לליברליות (שמאלנות).[4] במלים אחרות, לא מדובר בקריאה לקיצונים בשני הצדדים למצוא את ה’מודוס ויונדי’, אלא הקריאה היא לכל אדם לחיות חיים מאוזנים שאינם נוטים לאחד מן הקצוות. דרכיו של א-לוהים מסמלות את האיזון הדתי.

אין הכוונה שעל האדם לאמץ גישה בינונית כלפי המצוות או לשמור על סטטוס קוו דתי, שבו אין שאיפה לממדים רוחניים גבוהים יותר. ההפך מכך; קריאה זו מבקשת מהאדם להבין שהתכלית האולטימטיבית איננה להיות גדוש יתר על המידה בדתיוּת, אלא לשמור על התעלות רוחנית. להיות קיצוני כמוהו כלהיות מנופח בצורה בלתי מבוקרת, כך שלבסוף האדם קורס. לשמור על התעלות רוחנית משמעה לצמוח בשלבים, באופן חלק ועקבי.

ההליכה בדרך האמצע היא אמנות, והיא הרבה יותר קשה מאשר לאמץ עמדה קיצונית. אלו שחיים בקיצוניות, עושים זאת לעתים קרובות מפני שהדבר יותר נוח. בתודעתם, החיים הם שחור או לבן, ועל כן קלים לזיהוי. לעומתם, אלו שאוהבים את דרך האמצע למדו לבצע את פעולת האיזון, אשר בהרבה יותר קרובה לאמת מאשר הדרך הקיצונית, ובה בעת גם בהרבה יותר מאתגרת. קיצוניות מבטאת ניתוח פשטני של בעיות העולם ומשוכנעוּת שכל מי שחולק על כך הוא בור או נבל מסוכן.

---

מאז תקומתה של מדינת ישראל, ניצבת בלב הוויכוח הציבורי השאלה האם יש לנהל את המדינה על פי ערכים יהודים או דמוקרטיים. שני הערכים נראים כבלתי מתפשרים. היהדות מייצגת השקפת עולם תיאוקרטית שבה א-לוהים ממוקם במרכז. הוא המוקד והסמכות המוחלטת. לעומת זאת, על פי  השקפת העולם הדמוקרטית מי שעומד במרכז הוא העם.

בכמה מדרשותיו המופלאות ביותר של ר’ נסים מגירונא (ספרד; המאה ה-14), הידוע בכינויו הר”ן, הוא פורשֹ תיאוריה, שעל פיה היהדות איננה חתומה על תיאוקרטיה מלאה, אלא למעשה מעדיפה דמוקרטיה הלכתית.[5] התיאוריה הפוליטית שלו, נועזת ומסקרנת מאוד, שכן היא יוצרת הפרדה בין חוק התורה לבין “חוק המלך”, הוא החוק החברתי. בדומה לפילוסוף האנגלי תומס הובס (1679-1588), הר”ן ראה ביצר ההרסני של האדם את הבעיה הגדולה ביותר של כל חברה, ומשום כך טוען שעל המדינה לחוקק חוקים המתמודדים עם חיי היומיום, חיים שלעתים קרובות אינם תואמים לדרישותיה הרוחניות של התורה. תיאוריה זו, טוען הר”ן, מסתמכת על כך שהתורה דורשת, או לכל הפחות מאפשרת, מינויו של מלך. חכמי הסנהדרין שופטים את העם אך ורק על פי חוקי התורה. לעומת זאת, המלך או השלטון הפוליטי רשאים – ואפילו נדרשים – לשפוט את האזרחים בקריטריונים שונים לחלוטין, בהתאם לצרכי הזמן, ולעתים אפילו נגד החוקים המנדטוריים של התורה.

על פי המודל הזה, ההלכה מבקשת ליצור דוּאליות מסוימת במרחב הפוליטי היהודי, ונותנת מקום למודל הדמוקרטי, שבו האדם קובע את החוק, ולא רק א-לוהים. כל זאת בהתבסס על רצונו של א-לוהים עצמו, המבוטא בתורה. במלים אחרות ניתן לומר, שעל פי המודל הזה, התורה עצמה מאשררת את חוק המדינה, כנאמר: “שופטים ושוטרים תתך לך”.[6] בדומה לכך, התורה כותבת: “צדק צדק תרדוף”.[7] ניתן להבין את החזרה על המילה ‘צדק’ כמתייחסת לצדק שעל פי חוק התורה ולצדק שעל פי “חוק המלך”.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1935-1865), רבה הראשי של ארץ ישראל לפני הקמת המדינה, צועד צעד נוסף וטוען שעל אף שאיננו עוד יכולים למנות מלך בישראל – אנו זקוקים לנביא לשם כך – אנו רואים שמלכים כיהנו בתקופת החשמונאים בבית המקדש השני, בזמן בו כבר פסקה הנבואה. לפיכך, הוא טוען, ניתן למנות ממשלה יהודית-חילונית, בדומה למלך, בשעה שהגוף הבוחר, החליט להעניק לה את הסמכות בבחירות הדמוקרטיות.[8]

רואים אנו כאן אפוא איזון מופלא בין החוק הא-לוהי ובין הדמוקרטיה. שני הערכים באים לידי ביטוי בתפיסה זו וביחד הם מאפשרים לחברה לתפקד, וזאת כאשר החוק של התורה עודנו ממשיך לתפקד כיעד הרוחני והמוסרי האולטימטיבי.[9] לטעמי, זהו אספקט נוסף של מה שמסמלת צורת המנורה, המכוונת את כל הנרות לנר האמצעי.

---

[1]  במדבר ח, ב.

[2]  חולין צב, ע”א.

[3]  פירוש לבראשית לה, א.

[4]  ר’ משה סופר, תורת משה לבמדבר ח, ב.

[5]  דרשות הר”ן, ח ו-יא.

[6]  דברים טז, יח.

[7]  דברים טז, כ.

[8]  שו”ת משפט כהן, קמד, אות יד.

[9]  ראו דרשות הר”ן, ח ו-יא. גישה זו שונה מעמדתו של הרמב”ם ועוד כמה אנשי הלכה חשובים. ראו, לדוגמה, משנה תורה, הלכות מלכים ד, י. לעמדות אחרות, ראו דון יצחק אברבנאל (1508-1437), פירוש לדברים טז, יח, ולשמואל א ח, ד-ו; ר’ יוסף חיון (המאה ה-15), ‘מילי דאבות’, פירוש לפרקי אבות, ג, ב; ר’ ישעיהו הורביץ (1630-1565, השל”ה הקדוש), שני הלוחות הברית, חלק ב, תורה אור על פרשת שופטים. למחקר יסודי בנושא ולמקורות נוספים ראו אביעזר רביצקי, דת ומדינה במחשבת ישראל: דגמים של איחוד, הפרדה, גמישות או כפיפות (המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים תשנ”ח).

בהקשר זה יש להזכיר את הפולמוס המרתק בין הרב חיים עוזר גרודזנסקי (1940-1863), חבר מועצת החכמים של אגודת ישראל בדור שלפני השואה, ובין הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (1959-1888), הרב הראשי לישראל, בנוגע לשאלה האם יש לכונן בישראל מדינת הלכה. הרב גרודזנסקי, שלא היה ציוני, סבור היה שעל מדינת ישראל לאמץ את גישתו של הר”ן ולאפשר את הקמתה של ממשלה ומערכת חוק חילוניות, בעוד שהרב הרצוג, ציוני נלהב, צידד בהקמת מדינת הלכה, בניגוד לשיטת הר”ן, ובהתאם לתיאוריה ההלכתית של הרמב”ם! מפליאה העובדה שהרב גרודזנסקי, שהיה אחד מפוסקי ההלכה הגדולים ביותר וכמעט שלא עסק בלימודי חול, היה מוכן להעניק סמכות לחוק החילוני במדינה היהודית, בעוד שהרב הרצוג, שהיה גאון הלכתי כמו הרב גרודזנסקי אבל גם החזיק בכמה תארים, כולל דוקטורט, לא היה מוכן לשמוע על כך! מכתבו של הרב חיים עוזר גרודזנסקי פורסם בספרו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, תחוקה לישראל על פי התורה (עורך: איתמר וורהפטיג, מוסד הרב קוק, ירושלים 1989) ב, עה. למידע נוסף אודות הפולמוס הזה ראו שם, עמ’ 89-65; רביצקי, דת ומדינה במחשבת ישראל, עמ’ 14-11.