ההלכה והפגם שבדוֹגמה היהודית

שיער ארוך, ללא כיפות ולימודי תלמוד

היהדות חווה רנסנס בימים אלה, ואין לנו אלא לשמוח על כך. אנו מתברכים במספר גדול של תכניות לימוד “חילוניות” מעניינות ויוצאות דופן, בהן גברים צעירים, הרחוקים לחלוטין מן הדת – לבושם לא רשמי ושערם ארוך ונטול כיפה – רכונים על ספרי התלמוד והמדרש, מנסים לגלות מחדש את שורשיהם היהודים; ונשים צעירות, הלבושות מכנסיים וחולצות נטולות שרוולים, מנסות לפצח את הסודות של המיסטיקה היהודית ומתרגשות מויכוח תלמודי בין אביי ורבא. אותם תלמידים חיים את הלימוד ולא מגיעים לסיפוק ממנו; חלקם אף לא עושה דבר אחר במשך היום מלבד לימוד המקורות הללו.

שפע של רעיונות יהודיים חדשים עולים בקרב החוגים האלה, ולא ניתן אלא להתפעל מהיצירתיות של אותם צעירים, אם כי לא תמיד אנו מסכימים עם חלק מהמסקנות שאליהן הם מגיעים. יש שם פתיחות מחשבתית גדולה, ומסתבר יותר ויותר שאותם חילונים יזהרו בכבודה של המסורת היהודית, הרבה יותר מהסבים והסבתות שלהם אשר זלזלו בה. הם מודעים לכך שהמסורת היהודית היא יותר עמוקה ממה שאבותיהם חשבו שהיא. לא רק שיש להם כבוד גדול יותר למסורת היהודית אלא שהם עצמם מבינים שהיהדות היא יותר מגוונות ורבת-אנפין מכפי שהם שיערו; שהיהדות עדיין לא מוצתה ושיש לה עוד מה להציע, הרבה מעבר למה שהתגלה עד כה.

באופן מוזר, תופעה הזו הולכת יד ביד עם עלייה ברמת ההחמרה והקפדנות של החוגים האורתודוקסיים המרכזיים – לא רק בקרב החרדים אלא אפילו בקרב כמה קהילות אורתודוקסיות-מודרניות, למעט יוצאים מן הכלל בשני המחנות. וכך, בעוד שאותם צעירים מפגינים מסירות עצומה ליהדות ורצון עז להיות בעלי דתיות עמוקה, אנו מוצאים מן העבר השני סגירות מחשבתית מחרידה. מה שחשוב בעיני החוגים האורתודוקסיים המרכזיים הוא אך ורק קיום קפדני של כל הלכה והלכה, בלא לשאול: מדוע? מהי המשמעות של ההלכה? מהי המשמעות של להיות דתי?

הלכה כמענה

דומה שאחת הסיבות המרכזיות לצמיחתה של תופעה זו היא, שההלכה איננה נתפסת עוד כמענה לחיפוש המשמעות בחייו של האדם. באופן בלתי מודע, אותם חוגים אורתודוקסיים צמצמו את היהדות להגדרות, חוקים ודוגמות, וכך הדימוי של ההלכה כמסורת נוקשה השתלט על השיח והתקבע באופן סופי ומוחלט. לבל יהיה ספק בדבר: האנשים המרכיבים את החוגים האורתודוקסיים האלה אוהבים את היהדות בכל ליבם. מה שהם אינם מודעים אליו היא העובדה שלא ניתן לצמצם את היהדות לכל אחת מהקטגוריות שציינו. דומה הדבר לניסיון להכניס את כל מי האוקיינוס לתוך מתקן אמבטיה.

ההלכה איננה יכולה להיות מוגבלת להגדרות מוחלטות, שכן אף חוק – ודאי שלא ההלכה, המנחה את היהודי בכל תחום בחייו – לעולם לא יוכל להיתרגם לקוד נוקשה. מעבר לכך, ההלכה היא דרך חיים המלווה ברגשות עמוקים וחוויה דתית עמוקה, וככזו לעולם היא לא תושג רק באמצעות ציות לחוקים. לא קיים אף חוק אחד, שמסוגל להקיף את החוויה הדתית בכללותה.

אפלטון

באחד מהדיאלוגים המוקדמים של אפלטון, כארמידס, דן הפילוסוף בשאלה: מהו ישוב הדעת? לאחר שהוא מציע לכך מספר הגדרות, שכולן מתבררות כלקויות, מכריז סוקרטס: “אין ביכולתנו למצוא בין כל מה שהווה מהו אותו עניין שמחוקק השמות קרא לו בשם זה: ישוב הדעת… נבצר הוא מאיש להכיר באיזו דרך שהוא מה שאיננו יודע כלל”.[1] מילותיו של אפלטון עצמו הן: “אין זה (=הפילוסופיה) דבר הניתן להיאמר כשאר מדעים, אלא לאחר שיג ושיח מרובה הסובב את עצם הבעיה ולאחר חיים שבצוותא – לפתע כאילו יינתז ניצוץ אל הנשמה שידליק בתוכה אור אשר מכאן ואילך כבר יזון את עצמו”.[2]

אכן, בלתי אפשרי להגדיר מילים כמו ‘טוב’, ‘אהבה’ או ‘קדושה’. כל ניסיון לעשות זאת לא רק שמגביל את המלים הללו אלא גם מרוקן אותן ממשמעות, שכן הוא מסיר מהן את הרכיב החיוני ביותר שלהן. החלק הטוב ביותר ביופי הוא זה שהתמונה איננה יכולה לבטאו.

למרבה הצער, מורים ליהדות מנסים להציג את יסודות הדת בדרך של אמירות בהירות, דוגמות ועיקרי אמונה, כפי שנעשה לעתים קרובות בדתות אחרות. ואולם, אותן אמירות אינן יותר מאשר אינדיקציות, סוג של ניסיון להעביר הלאה את מה שלא ניתן לבטא כראוי. הטענה שאותן אמירות הם היסודות המוחלטים של האמונה מערערת את האמונה הדתית האותנטית. דומה הדבר לטענה כי התווים המוסיקליים הם היסודות של המוזיקה. ודאי שהם לא. התווים הם רק סימנים שבעקבותיהם נדרש המוזיקאי ללכת. הם מראים לו את הדרך אבל לעולם הם לא das ding an sich – הדבר שהוא לעצמו.

סכנת הדוגמה

היהדות מצויה בסכנה מתמדת של מתן עדיפות למושגים ודוגמות על פני הממדים הבלתי ניתנים לביטוי של הדת. אסור לאפשר לדוקטרינות ועיקרי אמונה להיהפך למסכים של היהדות; לכל היותר, אלה יכולים רק לתפקד כחלונות לעולם שמעבר להגדרה. דוגמות הופכות לעתים קרובות בידיו של האדם לביטויים של סמכות פקידותית, הקובעת סך מתוקן של עיקרים ללא חיפוש קיומי אחר אמונה אמיתית.

אמת, הגישה המצדדת בניסוח דוגמות ליהדות, נוכחת בקרב חלק מהוגי היהדות הגדולים ביותר. אך עלינו לדעת שתמיד היא נכשלה. והסיבה לכך ברורה: היהדות איננה ביטוי של דוקטרינה מחשבתית אלא תוצר של אירועים, פעולות ותובנות של אנשים שחוו מפגש עם א-להים. ומפגש זה איננו יכול להיות מועתק ומתורגם לביטויים מילוליים מוחלטים. אדם יכול לרשת דוגמות ויסודות של אמונה מהוריו ומוריו, אך את האמונה עצמה הוא יכול לגלות רק באור נשמתו שלו. זהו רגע שבו כל ההגדרות נגמרות, וכל ניסיון לנסח אמירות חותכות בנושא סופו רק להניב טריוויאליוּת מחניקה שמאבדת את משמעותה בליבו של האדם המאמין באמת. את היהדות האמיתית ניתן להבין רק בבית גידולה הטבעי, שהוא האמונה העמוקה והדבקות, ובו הא-לוהות נוגעת בכל המחשבות.

בקצרה: הגם שלדוגמה יש מטרה, לעולם אין היא יכולה לשמש כתוכן של האמונה, אלא רק כהיבט מסוים שלה. בדיוק כפי שמוזיקה היא הרבה יותר מאשר מה שתו אחד מסוגל להביע.

בין יראה מקפיאה והזיה אוטופית

כדי שההלכה תהיה מענה לחיפושו של האדם אחר משמעות, חובה עליה לתת מקום לפילוסופיה לא-דוגמטית של היהדות. עליה לעודד שיג ושיח סביב כל האמונות היהודיות הבסיסיות ולהראות כיצד היא מתפקדת כביטוי המעשי של אותן אמונות לא-מוחלטות – פרקטיקה של חיי הלכה תוך שמירה על מתח תיאולוגי.

רק בדרך הזו יכולה היהדות להינצל מיראה מקפיאה של מסורת נוקשה, או מן העבר השני, מהתאדות לכדי הזיה אוטופית. היהדות היא אמנות המפגש עם א-להים בכל הממדים של החיים. וככזו, היא כוללת את כל מה שהאדם עושה, מרגיש, אומר או חושב.

בניגוד לחיצי האמונה היהודית, המוטלים הנה והנה, מתנודדים כאילו הם נורו לאוויר ממיתר קשת רופף, ההלכה היא ישרה ואיתנה. היא נותנת בסיס לעמוד עליו, סלע מוצק. ואולם, בה בעת חובה עליה לבטא את העובדה שהיא מורכבת מנוזל שאיכשהו הופך לחומר מוצק. תפקידה הוא לקרר את המתכת החמה של הרעיונות הנשגבים ולהפוך אותם לפרקטיקות מעשיות. בדרך זו היא משלבת את הממד האינסופי עם המעשה הסופי.

אבל כל זה יתרחש רק כאשר ההלכה תיתפס על ידי האדם מישראל כהשקפת עולם בעלת עומק עצום. על היהודי להבין שמאחורי כל פעולה הלכתית מסתתרת מעלה רוחנית עמוקה, אשר מחוללת בו שינוי רוחני. היא מאפשרת לבלתי נראה להיכנס לעולם הגשמי ולמטאפורה להיות מוחשית. ההלכה כשלעצמה איננה מסוגלת לתת הסבר לאיכותו של המעשה ההלכתי. כדי לגלות זאת, האדם הדתי חייב ללמוד להתמודד עם תהליכי המחשבה, התהפוכות הרוחניות, והויכוחים הגדולים שבתוך המסורת היהודית.

אלו שרוצים להתחיל את החינוך היהודי בודאויות מוחלטות יסיימו עם ספקות; אבל אלו שמתחילים בספק יהפכו בסופו של דבר ליותר ויותר משוכנעים באמת של היהדות. לכן, לכל אלו שמבקשים לשכנע אותנו שהיהדות מורכבת מהגדרות חד משמעויות הכוללות את הכל, אנו משיבים בלא מהדהד.

עניינה של ההלכה איננו החוק אלא א-להים

זהו אותו רכיב בלתי מוגדר של היהדות, שצעירים חילונים רבים מתחילים לגלות בימינו. הם אמנם עדיין לא מבינים באופן מלא את הצורך בשילוב ההלכה בחיים שלהם, אבל בהתעניינות המחודשת שלהם הם מניחים את הבסיס ליהדות בריאה, שתביא אותם להערכה עמוקה של ההלכה. יהיה זה חשוב ומשמעותי ביותר אם הממסד האורתודוקסי ייתן לתופעה הזו יותר תשומת לב ובעקבות כך יגלה מחדש שעניינה של ההלכה איננו החוק אלא החיים בנוכחות של א-להים. אבל לשם כך עליו להאזין לכמה מן הקולות שעולים בחברה החילונית העושה את צעדיה לקראת גילוי היהדות. כולנו רק עשויים להרוויח מכך.

---

[1] אפלטון, כארמידס, בתוך כתבי אפלטון (תרגם מיוונית: יוסף ג. ליבס), הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב תשנ”ח, כרך א’, עמ’ 174.

[2] כתבי אפלטון (תרגם מיוונית: יוסף ג. ליבס), הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב  תשנ”ח, כרך ה’, עמ’ 72-71.