הגשרים המתנודדים של ההלכה: קביעת חוקים במקום שבו הם אינם אמורים להיות

אותנטיות וחמאה “טהורה”

אחת השאיפות החזקות ביותר של האדם כיום היא הכמיהה לאותנטיות. אנו רוצים להיות עצמנו או להיהפך להיות עצמנו. אנו מעריצים את הספונטניות של הילדים בגלל שהם עדיין אינם יודעים כיצד הם “חייבים” להיות. הם עדיין טבעיים ואימפולסיביים.

אנו יותר ויותר מפקפקים בכל סוג של ידע שבא אלינו מבחוץ, לפי שהוא מרוחק מהחיים הפנימיים שלנו. הוא מוסבר ומנומק יותר מדי וגורם לנו לשכוח את המשמעות של החיים האמיתיים שלנו. אותו מידע ישר מלביש אותנו בכיסויים של ה”מיינסטרים”, ואילו מה שאנו רוצים הוא לכבוש מחדש את הכנות ולהחזיק בה. אחרת ניחנק. אנחנו אפילו צריכים לצרוך חמאה “טהורה” ומאכלים טבעיים, ללא תוספות מלאכותיות. המלאכותיות שהציפה את החיים שלנו היממה אותנו, ואנו משתוקקים כעת לאותנטיות.

ככל שאנו נחנקים מאותו חוסר כנות, כך היחסים הרגשיים שלנו עם עצמנו ועם חברינו זקוקים למרווח ומנוחה, שכן נוכחנו לדעת שהן המדע והן המודרניות אינם מסוגלים להציע לנו מקלט רוחני. הם אינם יכולים ללמד אותנו את מהות החיים. המדע איננו אלא שריון העוטף את האמיתי.

השתוקקות לאורו של נר

אנחנו עדיין רומנטיקנים, המחפשים אור נר במקום חשמל בקיום המורכב שלנו. אבל אפילו הרומנטיקה נכנעה לכללים. היא החלה לקבוע את מערך החוקים שלה וקבעה כיצד אותנטיות צריכה להתבטא בתחום האמנות ואפילו במוזיקה. ואנו לפתע נתקלים בעמימות.

השוו את יצירתו של אלכסנר פופ, “מסה על האדם” (An Essay on Man), לשירתם של הרומנטיקנים ותיווכחו בהבדל ביניהם. השירה הופכת ליותר מרומזת ופחות ליטרלית. לנוכח האמביוולנטיות הזו אנו מגלים שהעולם איננו באמת כפי שהוא נראה. בדומה לעולם האידיאות של אפלטון, אנו מגלים שהעולם הוא בהרבה יותר ממשי מאשר תמונת הראי, שאנו, בני האדם, מחשיבים אותה כעולם שלנו.

וככה זה גם איתנו, בקיום היומיומי שלנו. איננו בהכרח מי שאנו נראים. אנו משתוקקים להיות עצמנו, להיות קשובים לחוויות ולדחפים הרוחניים התת-מודעים והבלתי-מודעים שלנו. אבל אנחנו מוגבלים. אנו כבולים בלחצים וצרכים, הטבועים בעולם החיצוני שבו אנו חיים, ובשל כך איננו מסוגלים לברוח מהם. אותם צרכים עושים את העולם הזה אפשרי, וכתוצאה מכך אינם מאפשרים לנו לחיות בתוכו כבני אדם ממשיים, ללא כיסויים.

וכך אנו מגיעים למסקנה שאותנטיות מבטאת פרדוקס. שכן, מה היא אותנטיות – האם היא עוסקת בחיים הפנימיים שלנו או שזהו הניסיון הכן שלנו לחיות בעולם שסביבנו? ואולי היא שניהם יחד?

אולי אנו, בני האדם, כנים, אבל בה בעת אנחנו משחקים את התפקיד של להיות כנים. אנו אולי טובים, אבל אנחנו גם אוהבים לעשות רושם על הסביבה עם טוּב הלב שלנו; ואיננו יודעים היכן האחד מסתיים והשני מתחיל. יש מידה של מלאכותיות באותנטיות.

האדם הפראי (l’homme sauvage) והאדם המתורבת (l’homme civilize)

אם נשתמש בביטוי הצרפתי, ניתן לומר שהשלכנו לצד את ה-l’homme sauvage, את הטבעי, הפראי והאדם המשוחרר, והחלפנו אותו ב-l’homme civilize, האדם המתורבת של ימינו. הפכנו להיות מנוכרים לעצמנו, תוך שאנו זונחים את הטוהר של האדם הטבעי מגן עדן. החינוך הבלתי פוסק לנורמות הקובעות מה אדם “חייב”, חנק באופן סיסטמתי את התמימות הילדותית שלנו והרס אותה באופן מוחלט. אנו הולכים שבי אחרי מוסכמות חברתיות ודפוסי התנהגות. וכך קורה, שאהבה אמיתית, רעוּת ואפילו אזרחות טובה, אינן קיימות עוד.

אידיאל האותנטיות דומה למצבם של אדם וחוה לפני שאכלו מפרי עץ הדעת בגן עדן. ברגע שאדם נגס בפרי הכנות, המלאכותיות צמחה. האדם זקוק לכללים וחוקים שירסנו אותו כדי שיוכל לשרוד, והפנימיות העצמית שלו היא זו שמשלמת את המחיר. אנו, כמו מיליוני בני אדם אחרים, יושבים מול מחשבים, שפתחו בפנינו עולמם חדשים, אבל בה בעת גרמו לכך שאין זה עוד אפשרי לראות את האחר. וכך אנו מוצאים עצמנו משתוקקים ליותר קשר… יותר אהבה… יותר אמון.

אלא, שבתוך כל זאת מצוי גם ממד של נרקיסיזם – השאיפה להיות עם עצמנו. שאיפה זו מתנגשת עם הצרכים של האחר, עם תנאים סביבתיים, משפחה, והחברה בכלל. אז האמנם חיים אמיתיים אינם כוללים מסורת חברתית ומה שהאדם “חייב” לעשות, למרות המתח שקיים שבין האותנטיות והצרכים הסביבתיים? זהו אותו פרדוקס קבוע שאנו חייבים לקבל, עם כל הקושי הכרוך בכך. חיים אמיתיים הם התנגשות בין הצרכים הפנימיים שלנו והתנאים הסביבתיים. לבחור באחד ולדחות את האחר משמעו להפסיק לחיות. למען הסר ספק, מדובר כאן באירוניה המושרשת בקיום שלנו, ואסור שנבלבל זאת עם ציניות. מאז ימיו של אדם הראשון, מה שנותן את התוכן לחיים שלנו הוא קבלת אותו פרדוקס.

הלכה כפרדוקס

ההלכה מבוססת על הפרדוקס הזה. כאן טמון הרעיון מאחורי הקריאה שלה לאותנטיות לצד קביעת נורמות ודפוסי התנהגות שאינם מתאימים בהכרח לפנימיותו של האדם. ההלכה איננה עקבית; היא מלאה בסתירות וניגודים שלעתים גורמים לנו תסכול עמוק. יום אחד היא דורשת מאתנו אותנטיות; למחרת היא דורשת קונפורמיות. היא מסרבת להסביר לנו מדוע פעם אחת היא דורשת כנות, חוויה אישית-פנימית, בעוד שבמקרה אחר היא דורשת במפגיע השלמה עם חוקים וסטנדרטים שונים.

פוסקי ההלכה הגדולים נאבקים ביניהם בשאלה לאיזו נטייה לתת עדיפות, לפי שהם עצמם חלק מה”בעיה”. היות שהם בני אדם, ולא מלאכים, הם משקפים את הממדים השונים של המוגבלות האנושית, ובשל כך ראויים ביותר לפסוק את ההלכה. כאמור לעיל, ההלכה עוסקת רק בחיים של פרדוקסים וסתירות.

פוסקי ההלכה הגדולים אינם בעלי ידע מוחלט. הם אינם מדענים המתמודדים עם נתונים אובייקטיביים; הם עוסקים בקיום האנושי. לכן ברגע שהם או אחרים מתחילים להאמין שאין הם מסוגלים לטעות, הם נוטשים את עולם ההלכה ונכנעים לחוסר אותנטיות קיצוני. זו הסיבה לכך שא-להים נתן את התורה לאדם. “לא בשמים היא” (דברים ל, יב). ההלכה איננה וגם לא יכולה להיות סופית וחתומה, לפי שהחיים עצמם לעולם אינם מושלמים. בלתי אפשרי לפתור את כל בעיות החיים באופן חד-משמעי שכן שהעולם הוא מקום שבו הרומנטיקה והחוקים המלאכותיים שלה מתנגשים עם התנאים החיצוניים של החברה. החיים מורכבים מפשרות: שוויון לעומת חירות; צדק לעומת רחמים; טוּב לב לעומת אמת.[1]

כשתשובות מוחלטות אינן בנמצא, כל שההלכה יכולה לעשות זה לתת הדרכות כלליות. ואולם, ההלכה ממירה פתרונות שרירותיים אלו לדרישות מחייבות.  הנאמנות להדרכות האלה אמורה להיות חלק מעבודת הא-ל, לפי שא-להים הוא זה שיצר את האמביוולנטיות הזו ודורש מן האדם לחיות בתנאים האלה.

בשל החשש מכאוס חברתי, ההלכה קובעת חוקים במקום שחוקים אינם צריכים להיות. אלא שהחוקים האלה הם שיוצרים את הבעיות הבלתי פתירות המובנות בקיום שלנו.

ההתמוטטות הקרובה של ההלכה

במאמץ להשיג גם אותנטיות וגם קונפורמיות דתית, ההלכה כמעט קורסת בניסיון שלה לספק את שניהם. היא בונה גשרים רופפים ומציגה אותם כמו טירות בטוחות. ההלכה מוגבלת בשל הצורך של האדם לדאוג לצרכים הרוחניים שלו: השובבות והתמימות של הילד שנמצא בכל אחד מאתנו; האני האמיתי שלנו; והעובדה שטעמנו מהפרי האסור לאחר שלא הצלחנו להתמודד עם העץ, ועתה עלינו להתנהג בהתאם.

זהו האקט המאוזן שהופך ליפהפה ברגע שהרצון העליון מכריז עליו כקדוש ומלמד אותנו שלאבסורד שבחיים יש משמעות.