הגיעה העת להסיר את החרם

מלבד המורה שלי, הרב חיים רודריגז פרירה, אני הרב האורתודוקסי, יליד הולנד, האחרון ששרד מאותה קהילה אמסטרדמית ספרדית-פורטוגזית ידועה, בה היה חבר היהודי המפורסם “המשומד הפילוסוף” ברוך שפינוזה. ב-6 בדצמבר 2015 השתתפתי בסימפוזיון שארגנה אוניברסיטת אמסטרדם סביב השאלה האם יש להסיר כיום את החרם שהוטל על שפינוזה. חרם זה הוטל ב-27 ביולי, 1656, כשקהילת ‘תלמוד תורה’ באמסטרדם הוציאה צו המורה לנדות אותו באופן רשמי מבית הכנסת והמחייב אותו לעזוב את העיר.היה זה ללא ספק החרם הקשה ביותר שהוטל אי פעם על חבר בקהילה יהודית. במשפט החוזר הזה, שערכה האוניברסיטה, תמכתי בהסרה פורמאלית של החרם.

הכרה בזכות החרם

רוב העולם יודע מעט מאוד על ברוך שפינוזה ועל הפילוסופיה שלו. שפינוזה הוא אחד הפילוסופים הגדולים וההוגים העמוקים של המאה ה-17. הוא בין הראשונים אשר הניחו את היסודות לתנועת ההשכלה. ואולם, סביר להניח ששפינוזה מוכר בעיקר בגלל החרם שהוטל עליו בעקבות רעיונות הכפירה שלו – הכחשת קיומו של הא-ל המקראי ושלילת מקורה האלוהי של התורה. זה מה שגרם לו להתפרסם הרבה יותר מאשר פילוסופים אחרים, שהיו ככל הנראה גדולים ממנו. החרם הוא אף הסיבה המרכזית לכך, שבמיוחד היום, שפינוזה נמצא במרכז תשומת לב הבינלאומית.

עבור הוגים יהודים דתיים, לא הרעיונות של שפינוזה על א-לוהים ועל התורה הם האלמנטים המטרידים ביותר בסיפור שלו, אלא המחשבה, המשותפת למעריצים רבים שלו, שהיה לו ידע רב ביהדות. אך דעה זו משוללת כל יסוד. כיום אנו יודעים בוודאות ששפינוזה עזב את תלמוד התורה של אמסטרדם בגיל 14 כדי לעזור לאביו בעסק הכושל שלו (סטיבן נדלר, שפינוזה, פרק 5). היה לו אמנם ידע טוב בתנ”ך ובחלק מהמפרשים שלו, אבל לעומת זאת, בתורה שבעל פה, בגמרא, בספרות המדרשית ובאותו מרכיב גדול של היהדות וברוח המאוד לא-קונבנציונלית שלה, הוא לא ידע כמעט דבר.

שפינוזה המיט על היהדות נזק רב, כאשר צייר אותה כדת דוגמטית, קטנת-מוחין, בדומה לאופן בו התמודדה הכנסייה הקתולית עם גלילאו. וולטר קאופמן (1921-1980), פרופ’ לפילוסופיה חילונית באוני’ פרינסטון וחוקר ידוע של ניטשה, עמד על המופרכות של הטענה הזו:

שום דוֹגמה לא היתה יכולה לזכות בסמכות… היהדות מעולם לא קיבלה אותן באופן מקודש (אפילו לא את שלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב”ם) ולא אפשרה להן או לכל ניסיון הדומה להן לעמוד בינה ובין הטקסטים הבלתי נדלים. לכן, כמעט ולא ידוע על סוג אחד של מתח בין הדת ובין החיפוש אחר האמת ביהדות: אין דרישה להקריב את האינטלקט… העניין המרכזי של היהדות הוא בדרך החיים… מה שהיהודים ראו באופן מסורתי בתורה לא היה רק דרך חיים ולא אמיתות, אלא – ובקושי ניתן להגזים בכך – הכל… היות שהתנ”ך ובמיוחד חמשת חומשי התורה נתפסו כמי שנתנו על ידי אלוהים, ניתן היה לחשוב שהפונדמנטליזם הצומח מכך חייב להוביל לעימותים עם המדע. אבל המסקנה זו היא טעות נפוצה: אותם שרואים בתנ”ך התגלות אלוהית לא צריכים להבין כל פסוק כפשוטו… העמימות המובנית של כתבי הקודש היא מוחלטת וכל פסוק יכול להתפרש בצורה פיוטית… היהדות מציעה משהו שהנוצרי איננו זוכה לו: דת ללא תיאולוגיה. (ביקורת על דת ופילוסופיה, פרינסטון, ניו ג’רזי, 1979, עמ’ 276-268).

חוסר ישרות

חמורה מכך היא העובדה ששפינוזה כותב שקרים על היהדות, וזאת בתחום שבו היה לו את הידע הטוב ביותר: התנ”ך.

אמיל פקנהיים (1916-2003), שהיה פרופ’ לפילוסופיה באוניברסיטת טורונטו ובאוניברסיטה העברית, ומומחה בעל שם עולמי להגל והיידגר, איתגר את שפינוזה, כששאל מדוע “המחבר של אתיקה, שטוען שיש להתעלות מעל לדעות קדומות אל מה שהוא לא פחות מהנצח, נזקק במאמר התיאולוגי מדיני שלו, לעיוות הדוחה ביותר של דת המיעוט שאותה עזב, במיוחד בכל פעם שהוא השווה אותה לדעת הרוב (נצרות) שאותה סירב לאמץ” (לתקן את העולם, ניו יורק, הוצאת שוקן, 1982, עמ’ 58-38)?

שפינוזה טוען שהיהדות היא פרטיקולרית לעומת הנצרות שהינה אוניברסאלית, ובשל כך קרובה יותר לאמת. אך למעשה, ההיפך הוא הנכון. היהדות מלמדת שצדיקים מכל האומות זוכים לגן עדן, בין אם הם יהודים ובין אם לאו. הנצרות לעומת זאת היא פרטיקולרית, מאחר והיא שוללת את העולם הבא מכל הלא-הנוצרים שלא נגאלו, ואין זה משנה עד כמה גדולה צדקתם. נוסף לכף, כתלמיד אדוק של התנ”ך שפינוזה ודאי יודע, שטענתו כי התנ”ך מלמד ששאר האומות הן אויבי ה’, היא שקר מוחלט (מאמר תיאולוגי מדיני, פרק 17, מסתמך על תהלים קלט, כא-כב).

פקנהיים שואל את השאלה המתבקשת: האם זה נהוג אצל כל הפילוסופים לפעול בחוסר תום לב? לחוסר ישרות יש השלכות מרחיקות לכת. הפילוסוף הקאנטיאני הגדול, הרמן כהן (1842-1918), האשים את שפינוזה בכך שקידם את האנטישמיות בחוגים האינטלקטואליים מבלי משים (שטראוס, ברלין, 1924, עמ’ 363 ו-371).

דוד הרטמן (1931-2013), פילוסוף ישראלי מפורסם, טוען במאמר מדהים בשם “סיכון ואי-ודאות” כי המסכת התיאולוגית מדינית של שפינוזה היא “קריקטורה מטעה” של מה היהדות האותנטית מייצגת (Joy and Responsibility, Ben-Zvi-Posner Ltd., 1978, pp. 93-129). מדוע, שואל הרטמן, מצהיר שפינוזה שהיהדות היא מסורת של “צייתנות ואדיקות” (מסכת תיאולוגית מדינית, XIV) כשלמעשה הנחת היסוד שעליה נשענת היהדות היא מחאה ולקיחת סיכונים? הלא היהדות היא מסורת של מרד נגד עבודת אלילים, נגד צרכנות והתפנקות, ועוד הרבה מעבר לכך. שבת, כשרות, חוקים הנוגעים לטהרת המשפחה, כולם הם ביטויים של מרד נגד השאננות אנושית. מטרתה של היהדות היא להפריע ולקרוא תיגר על הסדר הקיים כאשר הוא מוביל לבינוניות.

מטרת ההלכה היא להפוך כל מעשה לרגע של נצח. זוהי מחאה שבה הטריוויאלי נגאל על ידי הוספתם של ניצוצות קדושים. בפרפראזה על השל: מה שפסל עושה לגוש השיש, ההלכה עושה לאינטואיציות המשובחות שלנו. זה כמו להביא את המיסתורין שמסתתר מאחורי החיים שלנו לידי ביטוי (אלוהים מחפש את האדם, 1983, עמ’ 164). היא מאפשרת לבלתי נראה להיכנס לעולם הזה ולמטפורה להיות מוחשית. ישנם עומקים בנפש האדם שאליהם רק הריטואל יכול להגיע.

אבל שפינוזה לא התחשב בכל זה, מפני שהיה חסר את הידע ובכלל הפגין התעניינות מועטה בלימודי יהדות ברמה מלומדת. חרף הרעיונות הפילוסופיים הנשגבים שלו, שאין שניים להם, הוא היה בּוּר כשהגיע ליהדות.

שפינוזה לא הביס את היהדות. הוא סילף אותה. הסוגייה כאן איננה אם היהדות נכונה או לא. העניין הוא הצגת דין חשבון אמיתי וכן של האמונה שלה. שפינוזה נכשל בכך, חלק בגלל בורות שלו, ובחלק נכשל דווקא בתחום שהוא היה לו ידע רב.

חרם כצורך היסטורי

מבחינה היסטורית, היהדות השתמשה בחרמות רק לעתים רחוקות. היה זה בעיקר כאמצעי להגן על הקהילה מפני יהודים שסיכנו אותה מבחינה פיזית, בעולם שהיה רחוק מלאמץ את היהודים והיהדות אל קרבו.

זה ככל הנראה היה הסיפור במקרה של החרם על שפינוזה. הקהילה היהודית הפורטוגזית-ספרדית, שזה עתה הגיעה לאמסטרדם, הייתה מודעת לכך שחייה בעיר הזאת תלויים בחסדי שופטי העיר. היה זה ברור כשמש כי אף חבר בקהילה היהודית לא יכול לתקוף בגלוי את הדת הנוצרית או את האמונה המקובלת באלוהים ואת הסמכות של התנ”ך, בלא אזהרה מפורשת שבכך הוא מסתכן בגירוש אפילו מאמסטרדם, העיר הליברלית ביותר בכל אירופה.

בשעה ששפינוזה הצעיר וחסר הניסיון החל להכריז בגלוי על רעיונות הכפירה באלוהים ותנ”ך, לא היה בידי הקהילה הרבה מה לעשות כדי למנוע עימות גדול עם ממשלת העיר אמסטרדם. והיא החליטה לגרשו באמצעות הטקסט השערורייתי ביותר של נידוי: ארור הוא ביום, וארור הוא בלילה; ארור הוא בשכיבתו וארור הוא בקימתו…

החרם היה מופרז – אפילו פרסום קטן אחד טרם יצא מידי שפינוזה, מה שמוכיח עד כמה גבוהה היתה רמת החרדה בקהילה. הקהילה היהודית באמסטרדם של המאה ה-17 חוותה קושי גדול ביצירת קהילה מלוכדת מכל היהודים המוכים והנודדים שהגיעו זה עתה לאמסטרדם מספרד ופורטוגל, לעתים קרובות דרך איטליה. רבים מיהודי הקהילה גדלו והתחנכו תחת השפעתה של הכנסייה הקתולית, לאחר שהוריהם עונו בידי האינקוויזיציה. נראה לאור זאת שמה שהכי הפריע להם היה הבגידה של שפינוזה בקהילה שהיתה עדיין שרויה בטראומה מהאינקוויזיציה הספרדית, בה אלפים איבדו את חייהם.

ליהודי אמסטרדם ומנהיגיהם, שהושפעו מהכנסייה הקתולית, היה ידע מועט ביהדות בשעה שהגיעו להולנד. לרבים היו עדיין קשרים חזקים עם אמונות נוצריות. הם חשבו שהיהדות דומה לנצרות, רק ללא הצלב, ולכן מושתתת על דוגמות ואמונות שאינן מוטלות בספק.

ה”מעמד” (המנהיגות העממית של הקהילה הספרדית-פורטוגזית), שהיה רגיל בחרמות מהכנסייה הקתולית, השתמש בשיטה דומה כדי לשמור על אחיו היהודים תחת השגחה. הוא הציג את האינקוויזיציה הקטנה שלו, עם הבדל משמעותי אחד: שהוא לא ישרוף אנשים על המוקד אלא יכריז במקום זאת על חרמות: גירוש חברים מהקהילה לתקופות זמן ארוכות או קצרות.

במקרה של שפינוזה, החרם חזר אליהם כבומרנג וזיכה אותו בתהילת עולם.

לא להפגין פחד

מאז בקשת דוד בן גוריון מהרבנות ומה”מעמד” של הקהילה הספרדית-פורטוגזית באמסטרדם בשנת 1957 להסיר את החרם על שפינוזה, אנו עדים לזרם בלתי פוסק של בקשות להסרתו. עד עתה כל הבקשות הללו נדחו, למרבה הצער. החרם מחזק ומאשרר את פחדה של היהדות מרעיונותיו של שפינוזה. מה שהיה פעם צעד הגנתי למען הבטחת שלומה הפיזי של הקהילה הספרדית-פורטוגזית באמסטרדם, הפך כעת לאמירה המגנה כל רעיון שאיננו מסכים לדת קטנת מוחין, כפי ששפינוזה ביקש לצייר זאת.

בפקחותו הרבה, המהר”ל הסביר שחרם הנועד להשתיק דעות חולקות, איננו אלא סימן לפחד וחולשה:

לכך אין ראוי להרחיק שום דבר המתנגד אל דעתו לאהבת החקירה והידיעה. ובפרט אותו שלא כוון לקנתר, רק להגיד האמונה אשר אתו, אף אם הדברים הם נגד אמונתו ודתו, אין לומר אליו ‘אל תדבר ותסתום דברי פיך’, שאם כן לא יהיה בירור הדת. ואדרבה, דבר כמו זה אומרים ‘תדבר ככל חפצך, וכל אשר אתה רוצה וחפץ לומר’, ולא תאמר ‘אם היה אפשר לי לדבר הייתי מדבר יותר’. כי אם עושה זה, שסותם את פיו שלא ידבר זה, הוא מורה על חולשת הדת… דבר זה הפך מה שחושבים קצת בני אדם כי חושבים כאשר אין רשאי לדבר על הדת, הוא חיזוק הדת ותוקף שלו. ואין זה כך, כי העלם דברי המתנגד בדת אין זה רק בטול וחולשת הדת… רק שכך הוא ראוי כדי לעמוד על האמת, לשמוע הטענות שאמרו לפי הדעת אשר אתם… ולכן אין לסתום פי מי שבא לדבר נגד הדת… ואדרבה, עם עושה כך זה עצמו חולשתו (באר הגולה, סוף הבאר השביעי).

הגיע הזמן להעמיד דברים על דיוקם, כך שפילוסופים ואנשי אקדמיה לא יוכלו עוד להסתתר מאחורי שפינוזה ולכנות את היהדות דת קטנת מוחין, דת דוגמטית, ובכלל להשתמש בו כדי להצדיק את דחייתם את היהדות. מי שמחפש ביקורת מעמיקה של היהדות, שפינוזה איננו הכתובת הנכונה.

נוסף על כל זאת; אל לנו לפחד לקבוע כי היהדות עודנה מצויה בתהליך של התפתחות. היא טרם נתנה ביטוי לרעיונות מרהיבים רבים, הקבורים תחת הגלד העבה שצמח עליה ושיש עוד להסירו. ודאי שחלק מרעיונותיו של שפינוזה יכולים לעזור לנו כדי להשיג מטרה זו. ללא ספק, שפינוזה עזר לנו לחשוב באופן יותר בוגר על אלוהים, על הטבע האנושי, על האושר ועל החברה שבה אנו חיים. אבל מנקודת מבט יהודית, רעיונותיו על אלוהים ועל התורה עדיין לא מפותחים. הם צריכים לעבור שינוי משמעותי, משהו שהיהדות עצמה צריכה לעודד, שכן הרעיונות שלו על אלוהים ועל התורה דורשים חשיבה הרבה יותר יצירתית ובוגרת מאשר מה שהוצע עד כה (ראו בכיוון זה את דבריו של הרא”יה קוק בפנקס “הראשון ליפו”, פסקה קיז, שרעיונותיו של שפינוזה יזוככו בעתיד “וכשיגמר הענין לגמרי יהיה יוצא מכלל ארור ויבא לכלל ברוך”).

בשנת 1953, הבהיר הרב הראשי יצחק הלוי הרצוג במכתב אל הרץ שקמוני, מנהל “שפינוזיאום” בחיפה, כי על פי ההלכה החרם על יצירותיו של שפינוזה הוסר ברגע שהוא מת. אבל הסוגיה כאן איננה הלכתית אלא סמלית: על ידי הסרת החרם אנחנו אומרים בקול ברור שליהדות אין מה לחשוש משפינוזה. מה עוד ששימוש בחרמות הוא דבר מאד מיושן. אם כבר, שפינוזה הוא זה שצריך לפחד מהיהדות, אותה הוא בקושי הבין ושאותה הוא למרבה הצער סילף. מי עוד מפחד משפינוזה?