כידוע, את בעלי החיים הכשרים ניתן לזהות על פי שני סימנים: מעלי גרה ומפריסי פרסה.[2] על מנת שייחשב לכשר, בעל החיים חייב להיות בעל שני הסימנים. התורה חורגת מהרגלה כאשר היא מדגישה באופן מיוחד את העובדה שבעל חיים שיש לו רק סימן אחד איננו כשר בשום פנים ואופן:”את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם. ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס טמא הוא לכם. ואת הארנבת כי מעלת גרה הוא ופרסה לא הפריסה טמאה הוא לכם. ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם.”[3]קריאה זהירה בפסוקים אלה גורמת לנו לתהות: מדוע צריכה התורה להצהיר שהחיות הלא-כשרות שהוזכרו מעלות גרה או מפריסות פרסה, והרי לא זה מה שהופך אותן ל”לא-כשרות”? ההפך הוא הנכון, העובדה שהן בעלות סימן חיובי דווקא מעוררת את הרושם, שחיות אלו היו יכולות להיות כשרות! אילו התורה היתה מציינת רק את הגורמים השליליים בחיות הללו, אשר הופכים אותן ללא כשרות, היה בכך די מבחינתנו: היינו יודעים שהן לא כשרות!
יתירה מכך, יש לתהות מדוע הסימנים הכשרים מוזכרים בפסוקים האלה לפני הסימנים הלא-כשרים. האם הסדר ההפוך לא היה נכון יותר? הרי ברור שהסימנים השליליים רלוונטיים יותר לשאלה מדוע חיות אלה אינן כשרות! באיזה אופן, אם כן, הופכים הסימנים הכשרים את החיות ליותר לא-כשרות מאשר הסימנים השליליים כשלעצמם?
הרב אפרים שלמה בן חיים מלונשיץ, הידוע בשם פירושו לתורה, ה’כלי יקר’ (1619-1550), מציע הסבר מאיר עיניים לניסוח המיוחד המובא בתורה. לדבריו, היינו עשויים לחשוב שההיבטים הלא-כשרים של החיות הללו הופכים אותן ללא כשרות, והסימנים הכשרים איכשהו ממתנים זאת. במקום זאת, התורה מבקשת ללמד אותנו שדווקא הסימנים הכשרים של אותן חיות הופכים אותן ליותר לא-כשרות. ומדוע? מפני שהחיות בעלות סימן כשרות אחד מייצגות תכונה שלילית – צביעות. הגמל, השפן, הארנבת והחזיר – כל אלה נותנים את הרושם כאילו הם כשרים. שלושת הראשונים יכולים לטעון לכשרותם על ידי כך שידגישו את היותם מעלי גרה. החזיר יכול להציג את פרסותיו כדי “להוכיח” את כשרותו. לכולם, אפוא, יש את היכולת להסתיר את הטבע האמיתי שלהם מתחת למעטה של כשרות, ואילו רק באמצעות בחינה מדוקדקת שלהם אנו מזהים שהם אינם כאלה. במלים אחרות: חיות אלה מיוחדות בכך שהן מניפות דגל של כשרות אבל מסתירות מטען לא-כשר.
מסתבר שתכונה זו גרועה בהרבה יותר מאילו לא היו לחיות הללו סימני כשרות בכלל. חיות שאין להן סימני כשרות כלל ועיקר לא מנסות ל”הונות” אותנו על ידי הסוואת עובדה זו, אלא מראות בכנות ובפתיחות “מי הן באמת”. אצלן, אין צביעות ואין רשמים מטעים. מסיבה זו מזכירה התורה קודם את הסימנים הכשרים של החיות שהזכרנו למעלה – סימנים מטעים אלה הם שהופכים אותן לעוד יותר לא-כשרות.
כשאנו קוראים את הסיפור על כתונת הפסים שנתן יעקב אבינו ליוסף בנו, אומרת התורה: “ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו ולא יכלו דבר לשלום”.[4] רש”י מעיר על כך: “מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דברו אחת בפה ואחת בלב”. הנה כי כן, אפילו כשהאחים שונאים ומתנכרים ליוסף אחיהם אנו רואים שהם מדברים בכנות.
עניין זה מעלה בפנינו בעיה חמורה ביותר בעולם הדתי שלנו. שכן, הדבר שמטריד ביותר ברוע הוא לא הצורה שבה הוא מופיע אלא היכולת המופלאה שלו להסוות את עצמו. בימינו, כשכל מעשה או מחשבה של בן אדם מהווים מושא לחשד, האדם מתחיל לתהות: האם בכלל אפשרי לחיות את חיינו באופן ישר והגון? האם תמימות תנותק מתישהו מתועלת ורווח? האם אין מניע מושחת מאחורי כל פעולה? האם אין אנו חלקלקי-לשון ורמאים גם כשאנו נראים כנים?
היהדות מודעת לבעיה הזו. קשה, אם לא בלתי אפשרי, לדעת האם אדם פועל מתוך אינטרס אישי או מתוך יושר מוחלט. אבל כל עוד השאלה רודפת אותנו, ואנו מודים בכך שאנו עשויים להיות הקרבן של ההסוואה שלנו ומנסים לחלץ עצמנו מכך, הרי שעשינו מה שאפשרי מבחינה אנושית. הבעיה הגדולה ביותר שלנו מתחילה כשאנו מפסיקים להיות מוטרדים מהיכולת שלנו להתחבא מאחורי ההסוואה שלנו. ברגע שהצביעות מתחילה להיות מצב נפשי, היא הופכת לרוע של ממש. “הצבוע האמיתי הוא אדם שכבר איננו מבחין בהונאה שלו, אותו אחד שמשקר בכנות מלאה”.[5]
הדבר נכון גם במישור ההלכתי. קרוב לודאי שאחת מהמטרות של חוקי הכשרות היא לשמור על החיה מפני כאב וסבל. מטרה זו מושגת על ידי חוקים הלכתיים נוקשים הנוגעים לאופן שבו אמורה להתבצע השחיטה. התקפות על נוהג זה מצד מדינות אירופאיות או מפלגות פוליטיות אינן אלא ביטויים לאנטישמיוּת המוסוות בטיעונים ש”בעד” זכויות בעלי חיים. האמת היא, שאנו מוצאים הפרות חמורות ומתמשכות של הזכויות הללו בבתי המטבחיים של אותם מדינות וארגונים. בעלי החיים שם נהרגים ללא רחם וסובלים מהתעללות נוראית. בקיצור, כל ההתקפות הללו איננה אלא צביעות בוטה.
דא עקא, שאיננו יכולים להכחיש שגם בבתי המטבחיים שלנו, היכן שמתבצעת שחיטה הולמת, מתבצעות הפרות חמורות של ההלכה – זו הנוגעת ל’צער בעלי חיים’. כיצד מטפלים בבעלי החיים העומדים לשחיטה עד לשלב שבו הם נשחטים? רק העלו במחשבתכם את שיטת “הקשירה וההרמה” המתבצעת לפני השחיטה! גם כאשר משכיבים את אותם בעלי חיים על הגב כדי להקל על פעולת השחיטה ולגרום לכך שיהיה להם נוח יותר – דבר שמושג בקלות על ידי שיטת ה-“Weinberg Pen” הידועה – מה קורה להם לפני שהם מגיעים אל אותו כלוב שחיטה?
ומה נאמר כשתרנגולות או עופות אחרים נשמרים בתנאים בלתי מתקבלים על הדעת, כמו במיכלים צפופים ועמוסים? האם חיות ועופות אלה עדיין כשרים, הגם שהשחיטה היתה כשרה במאת האחוזים? ממתי מעשה השחיטה חשוב יותר מהלכות צער בעלי חיים? האם אין זו צדקנות וצביעות להקפיד על שחיטה ‘גלאט-כושר’, עם כל החומרות האפשריות, בעוד שאותם בעלי חיים סובלים לפני השחיטה, בניגוד לדרישות ההלכה? האם אין חיות אלה נחשבות ‘טריפה’ בדיוק כמו חיות אחרות שאינן נשחטות על פי ההלכה? האם אנו יכולים להתחבא מאחורי הלכות השחיטה כשדיני צער בעלי חיים נרמסים? האם זה פחות צבוע?
יש להודות: בעקובת הצמיחה המסיבית של תעשיית הבשר, בה מיליוני חיות נשחטות מדי יום, להתייחס לבעלי חיים בצורה הומנית, כפי שההלכה היהודית דורשת, הפך לדבר יותר ויותר קשה, אם לא לבלתי אפשרי. הלכות שחיטה וצער בעלי חיים כוונו לקהילות יהודיות שאכלו בשר לפרקים, לא לתעשייה הענקית שיש לנו היום, בה החוקים הללו אינם יכולים להישמר. האם לא ראוי ואף רצוי במצב עניינים שכזה, שיהודים דתיים יהפכו לצמחוניים?
בכל הכנות: עד כמה המטבחים ה’גלאט-כושר’ שלנו, כולל זה שלי, עדיין כשרים? זו שאלה מטרידה, שממנה אסור לנו להתחמק!
[1] Hamlet, Act 3, Scene 1, lines 47-49.
[2] ראו ויקרא יא, ב-ג; דברים יד, ו-ח.
[3] ויקרא יא, ד-ז.
[4] בראשית לז, ד.
[5] André Gide, The Counterfeiters, tr. from French by Dorothy Bussy (NY: Vintage Books Edition, 1973) p. 427.
Leave a Reply