דרושה הלכה גואלת – על חובתה של ההלכה להתעלות מעל עצמה

אתגר היין של אחי

לפני כמה זמן, ניהלתי שיחה ארוכה עם אחי, ד”ר ג’ק לופס קרדוזו (68), הצעיר ממני בשנתיים. שוחחנו על השנים המוקדמות בחיינו, בהן גדלנו כנערים בבית הורינו אשר בהולנד. למרות שנולדנו לזוג הורים מעורב (אבא יהודי, אמא לא-יהודייה), גילינו עניין רב ביהדות. אבא שלנו היה יהודי גאה מאד. אמי גדלה בחברת המיליה היהודי החזק באמסטרדם, והרגישה בו לגמרי בבית. אלמלא ה”יהדות” שלה, קרוב לודאי שאבי לא היה נושא אותה לאישה. אכן, מבחינות רבות, אמא שלנו היתה יותר יהודייה מכמה מקרובי משפחתו של אבי. אלה היו יהודים מבחינה הלכתית-פורמלית אבל מנותקים לחלוטין מיהדותם.

בגיל שש עשרה החלטתי להתגייר. שנים רבות לאחר מכן, אמי הלכה בעקבותיי והתגיירה אף היא.[1] וכך, 27 שנים לאחר שנישאו באופן אזרחי, התחתנו הורי בשנית, הפעם כדת משה וישראל. מי שערך את החופה היה לא אחר מאשר הרב שהיה אמור להשיא אותי שלושה חודשים לאחר מכן. שתי החופות נערכו בבית הכנסת הפורטוגזי המפורסם באמסטרדם.

מצב עניינים זה העמיד את אחי במצב מאד מוזר. כל בני משפחתו הקרובה הפכו ליהודים. והוא, אף על פי שמבחינה הלכתית-פורמלית לא נחשב יהודי, בלבו הרגיש יהודי לכל דבר. היינו משפחה יהודית מאד לא-טיפוסית, וזאת בלשון המעטה.

במהלך השיחה שניהלתי עם אחי, הוא הזכיר לי תקרית לא נעימה שאירעה במהלך סדר פסח שערכתי בבית הורינו כשהייתי בגיל 17 לערך. אותה תקרית זעזעה אותו עמוקות וגרמה לאחד הרגעים הכואבים ביותר שידע בחייו. קצת יותר מחמישים שנה לאחר מכן, כשדמעות בעיניו, הוא סיפר לי כיצד נטל באותו סדר בקבוק יין כשר כדי למזוג לאורחים הרבים שישבו מסביב לשולחן. הוא היה שקוע בחוויית הסדר וביקש להיות שותף מלא בו, מתוך הזדהות מלאה עם המסורת היהודית. הלא בסופו של דבר, האנשים שיצאו משעבוד מצרים באותו לילה מיוחד ולאחר מכן חוו את קריעת ים סוף, היו גם אבותיו!

ואני, במקום להבין ולהעריך את הדבקות הדתית הגדולה של אחי, הגבתי כלפיו בצורה מעט אלימה. חטפתי מידיו את בקבוק היין ואמרתי לו שאסור לו לגעת בו, שכן על פי ההלכה היהודית, יין שנגע בו לא-יהודי עלול להפוך למקולל. דבריי האחרונים הוכיחו את בורותי הגדולה ביהדות באותו זמן. הייתי אז בראשית דרכי בעולמה של היהדות לאחר שהתגיירתי. נאמר לי שההלכה אוסרת על לא-יהודי לגעת ביין, ומן הסתם שיערתי שהסיבה לכך היא שהוא עשוי להיהפך למקולל בעקבות כך. כמובן שבמקורות היהודיים לא נמצאת אמירה שכזאת. הדבר היחיד שנאמר הוא שאותו יין אסור בשתייה (ועל פי כמה דעות אף אסור בהנאה).[2]

בתגובה, אחי קפא על מקומו, והתיישב מבלי לומר מילה.

אחי – כיום רופא שיניים ידוע ומכובד ואדם בעל יושרה גדולה – סיפר לי שעד היום הוא פגוע מאותה תקרית. הוא אמנם סלח לי על מה שעשיתי, אבל בליבו אין הוא מסוגל להשלים עם מה שאירע. אין זה רק בגלל שהוא החשיב עצמו כיהודי ולא תיאר לעצמו שההלכה האוסרת על שתיית יין שנגע בו לא-יהודי חלה גם עליו, אלא בעיקר בגלל שהוא לא יכול היה להאמין שהלכה כזאת היא חלק מהמסורת היפה שנקראת יהדות, אותה הוא כל כך אהב.[3] תחושת הבטן שלי היא שאותה תקרית מצטערת היא אחת הסיבות המרכזיות לכך שעד היום אחי לא התגייר, למרות שהיה קרוב לכך.

למעלה מ-12 שנים למדתי תורה בישיבות חרדיות. ואף על פי שהחברה החרדית כמעט שלא מוטרדת משאלת היחסים עם העולם הלא-יהודי – אם בכלל – אני מודה שעדיין יש בי רגישות יותר מאחרים בכל הנוגע לשאלת מעמדם של הלא-יהודים ביהדות ובהלכה בפרט. וכיצד לא אהיה רגיש לעניין? הרקע שלי, כמו גם מצבו של אחי, מאלצים אותי להתמודד עם הנושא הזה כמעט מדי יום ביומו.[4] אבל זה לא רק אני. יותר ויותר יהודים דתיים, בעלי מחשבה עצמאית, חשים כיום אי-נוחות עם נושא מעמדם של הלא-יהודים בהלכה, ושואלים מדוע יש צורך בהלכות מסוג זה. מה יש בלא-יהודים אשר הופך את היין שבו הם נוגעים לאסור לשתייה?

לא-יהודים

במשך קרוב לארבעים שנה בהן אני מתגורר בירושלים, ניהלתי דיונים על ההלכה הזו עם בחורי ישיבה חרדיים ודתיים לאומיים. רובם נולדו בארץ ולא נחשפו לסביבה לא-יהודית, למעט האוכלוסייה הערבית. כששאלתי אותם האם הם חשים בנוח עם ההלכה הזו והאם הם אינם חושבים שהיא כרוכה בהפליה ואולי גם בגזענות, הם לא הבינו על מה אני מדבר. הטענה שלהם היתה פשוטה: היות שלפי היהדות, מי שאינו יהודי נחשב כאדם מדרגה שנייה, ובכל מקרה רוב הלא-יהודים, אם לא כולם, אנטישמיים, בהחלט ראוי לאסור עליהם לגעת ביין שלנו. מעבר לכך, היות שהייעוד של אותם לא-יהודים הוא לשרת את העם היהודי, ההלכה עורכת הבחנה ברורה בין האדונים למשרתיהם. כשסיפרתי להם שברחבי העולם חיים מיליארדי לא-יהודים שמעולם לא פגשו אדם יהודי וממילא הם אינם יכולים לשרת יהודים, חלקם הגיבו בשתיקה וחלקם טענו שלאותם לא-יהודים אין באמת בשביל מה לחיות שכן הם אינם מסוגלים למלא את הייעוד שלהם.

כשלחצתי אותם יותר, ושאלתי אותם האם הם מאמינים שא-להים מתייחס לכל הנבראים באופן הוגן, ושהעובדה שהוא שם את אותם לא-יהודים בעמדה כזאת שאיננה מאפשרת להם למלא את ייעודם איננה סותרת זאת, הם נאלמו דום. התדהמה שלהם רק התעצמה כאשר טענתי בפניהם שמאד לא מסתבר לומר שעל הלא-יהודים לשרת את היהודים, שכן על פי חישוב מספר האנשים בעולם – מיליארדים של לא-יהודיים לעומת כמה מיליוני יהודים בלבד – יוצא שלכל יהודי אמורים להיות אלפי משרתים לא-יהודים. יתירה מכך, שאלתי, האם אין המסורת שלנו מלמדת אותנו שאחד מתפקידיו של עם ישראל הוא דווקא לעזור ללא-יהודים ולדאוג לרווחתם הפיזית והרוחנית?[5]

יין נסך ויסוד המחאה

חלק מהקוראים יטענו לבטח שכשחטפתי את בקבוק היין מידיו של אחי עשיתי את המעשה הנכון מבחינה הלכתית. ככלות הכל, מדובר בהלכה שמופיעה בשולחן ערוך: אסור לאדם לשתות יין כשר שלא-יהודי נגע בו. הלכה זו נקראת איסור יין נסך או במדויק יותר, איסור מגע נוכרי.[6] על פי הלכה זו, אסור להשתמש ביין שאדם שאיננו יהודי החזיק בו; כלומר, לא רק נגע בו אלא גם הזיז אותו.[7] הלכה זו נוגעת רק למצב בו בקבוק היין פתוח ולא סגור.[8]

השאלה הגדולה היא: כיצד הלכה זו הפכה להיות חלק מהיהדות?

כשמתבוננים בהיסטוריה של ההלכה זו, ניתן לראות בבירור שהסיבה לקביעת הלכה זו, היתה משום שרוב הלא-יהודים באותה תקופה היו עובדי אלילים.[9] ועבודה זרה בתקופה ההיא זוהתה עם התנהגות מרושעת ולא-מוסרית, לא רחוק מזו של הנאצים או של הטרוריסטים בימינו. משום כך, הלכה זו תקיפה גם ביחס ליהודי רשע; נאסר עלינו לשתות יין שאותו הוא החזיק.[10]

ברור מעתה, שמאחורי איסור יין נסך ניצב אחד מהעיקרים הגדולים העומדים בבסיס עולמה של היהדות: המחאה; מחאה נגד התועבה שהיתה חלק אינטגרלי מעבודת האלילים. חכמינו רצו לוודא שהיהודים לעולם לא יגיעו קרוב להתנהגות מעין זו או לאנשים מסוג זה, וכאות מחאה הם אסרו לשתות את היין שבו הם החזיקו. הדבר מזכיר לי התנהגות דומה של ההולנדים לאחר מלחמת העולם השנייה. ההולנדים אז התנגדו לכל קשר עם הגרמנים ואפילו סירבו להכניס מוצרים גרמניים לבתיהם. היה זה טאבו.

חשוב להדגיש נקודה זו. חכמינו לא הוטרדו יותר מדי מעבודת האלילים כשלעצמה. אילו עבודת האלילים לא היתה מובילה לתועבות קיצוניות, לא היתה נקבעת הלכה שכזו ביחס ליין. מה שהביא את חכמינו לנסח את החוקים הללו היו המעשים המתועבים הנלווים לעבודה הזרה, ובמיוחד הגרגרנות והפריצות המינית.[11]

קרבה ואינטימיות

גורם נוסף לאיסור יין נסך הוא ששתיית יין עם לא-יהודים[12] מגביר את הקרבה בינינו ובינם, מה שעלול להוביל לנישואי תערובת והתבוללות.[13] ואולם, נראה שגורם זה היה יותר פורמלי ופחות מעשי, שכן עובדה היא שמשקאות אחרים, כולל כאלה אלכוהוליים, לא נכללים באיסור.[14] בימים קדומים, היין היה המשקה האלכוהולי הפופולרי ביותר, ונעשה בו שימוש מיוחד במסגרת הדתית. העובדה שאדם יכול היה להשתכר ולאבד שליטה הגביר את האפשרות שהגבולות בין היהודים ללא-יהודים יטושטשו. חכמים החליטו להחיל את האיסור רק על יין חי, ולא על יין מפוסטר או מבושל, שכן ברגע שהיין בושל,[15] לא נעשה בו עוד שימוש לעבודת אלילים והוא לא נחשב עוד כיין ‘אמיתי’.[16] העובדה שעדיין מברכים על יין מבושל “בורא פרי הגפן”,[17] ושהוא נותר משקה אלכוהולי שיכול להוביל לקרבה במסגרות חברתיות שונות,[18] מצביעה באופן ברור שההלכה בעניין הזה היתה פורמלית בלבד.

יתירה מכך, אמנם קרבה יתירה בין יהודים לגויים היא עדיין אחת הסיבות המרכזיות להתבוללות, ואולם, קשה לומר שכיום שתיית יין ממלאת איזשהו תפקיד במצב המצער הזה. יהודים דתיים לא היו מתחתנים עם לא-יהודיות אפילו אם הם היו שותים יין איתן, ואילו אלה שכן מעוניינים להתחתן איתן הם אותם אנשים שלרוב לא איכפת מההלכה. אז מה האיסור הזה משיג? דומה שהדבר היחיד שהאיסור הזה מבקש הוא להזכיר לנו, היהודים, את המעמד המיוחד שלנו.

מבט אונטולוגי על הלא-יהודים?

אלא שברבות השנים, הלכת יין נסך קיבלה חיים משל עצמה. היא יצרה בקרב יהודים דתיים רבים עמדה פסיכולוגית הרחוקה בהרבה ממה שביקשו חכמינו להשיג. היות שהלכה זו מעולם לא בוטלה באופן רשמי, היא גרמה לעיצוב השקפת עולם אונטולוגית ביחס ללא-יהודים. לפי השקפה זו, אין זה משנה מה הן האמונות שלהם, הלא-יהודים נחשבים כעובדי אלילים וכאנשים מושחתים, מעצם הגדרתם. זהו הטבע שלהם ואין הם יכולים להתחמק מכך.

מבחינתם של יהודים דתיים רבים השקפה זו איננה תמיד מודעת ואף לא תמיד מכוונת, ובכל זאת היא מוטבעת עמוק בנפש שלהם. מדובר בסוג של ארכיטיפ יונגיאני. לעניינו, משמעות הדבר היא שלא רק שיהודים דתיים רבים אינם סוברים שעל הלכת יין נסך להשתנות, אלא שלפי השקפת עולמם גם הלא-יהודים אינם אמורים ואינם מסוגלים להשתנות. לשיטתם, הלכה זו משקפת את עמדת היהדות האותנטית ביחס ללא-יהודים ועמדה זו לא תשתנה. במלים אחרות, אין לשיטתם כל בעיה בכך שהמסורת היהודית עדיין מקיימת את ההלכה הזו. ההפך מכך, יש לדעתם בעיה עם העולם הלא-יהודי בכך שהוא משתנה ולא מתאים עוד לדרך שבה המסורת היהודית מתארת אותו. ליהודים שחיים בחוץ לארץ, תפיסה זו עשויה להישמע מאד מוזרה, אבל חשוב לדעת שהיא רווחת מאד בקהילות הדתיות בישראל, הן חרדיות והן דתיות לאומיות, למעט מספר מועט של יוצאים מן הכלל.[19]

גישה זו הינה טרגית ומסוכנת מאד. היא סותרת לחלוטין את אחד המסרים החשובים ביותר במסורת היהודית, והוא שכל אדם – יהודי ולא-יהודי – יכול ואף חייב להשתנות. מעבר לכך, הגישה הזו איננה רק מהווה ייצוג מסולף של היהדות; אלא שהיא אף סותרת את כל מה שהיהדות מבטאת. אם החברה הלא-יהודית תמיד תיחשב בעיני היהודים כעובדת אלילים, ולא משנה עד כמה היא תתרחק מהעולם הפאגאני, היהודים לעולם לא יוכלו להיות אור לגויים וגם לא יהיה להם מה להציע להם. פירוש הדבר הוא שהיהדות נועדה להיכשל כבר מראשיתה.

מדוע יש צורך בעם היהודי? א-להים וגאולת ההיסטוריה

כדי להבין את הסכנה הטמונה בהתפתחות המצערת הזו, עלינו להתבונן במבט רחב על היהדות והתפקיד החיוני שלה בהיסטוריה. בהקשר זה יש להציף מספר שאלות: מדוע העולם זקוק לאומה יהודית ומהו הייעוד שלה? למה על היהודים להיות נבדלים מאומות העולם, ומדוע התבוללות נחשבת לאחד הכוחות ההרסניים ביותר ביהדות לאורך הדורות? מה טמון בלב ליבה של היהדות?

דעות רבות רווחות בשאלות אלו, ואולם עדיין ישנן מספר אמונות בסיס בנוגע לסוד הקיום של העם היהודי והמשימה המוטלת עליו. מלבד אולי הרמב”ם,[20] כל ההוגים היהודים הקלאסיים טוענים שהמניע לקיומו של עם ישראל הוא להיות חלק מהחוט השוזר את המציאות, במה שנקרא Heilsgeschichte (ההיסטוריה הגואלת). מטרתו היא לקדם את האנושות במסע הרוחני שלה לקראת הכרה מלאה בא-להים כאדון העולם ולהתנהגות מוסרית עליונה. תפקיד אצילי זה דורש התנהגות למופת מצד היהודים.

כדי להכיר בכך, עלינו להבין שא-להים איננו רק בורא ואדון העולם אלא בעיקר מעורב באופן עמוק ביותר בהיסטוריה האנושית. א-להים איננו איזו אידיאה פילוסופית שפותחה על ידי פילוסופים יווניים, הנפרד והנבדל לחלוטין מהקיום האנושי הארצי. א-להים הוא ישות שניתן כמעט לגעת בה, אשר מלבישה עצמה ברגשות אנושיים מתוך מטרה להודיע עצמה לאנושות.

א-להים מופיע כמי שחווה את כל הרגשות האנושיים: אהבה, כעס, מעורבות, צער, חרטה, עצבות וכן הלאה. בדרך זו הוא מעניק את החותם הא-להי למהות האנושית ביותר שלנו. הוא אומר באופן מפורש לאדם: “אינך יכול לדעת מה למעלה ומה למטה, אבל ביכולתך לדעת מה בלבך ומה בעולם. תחושות, תגובות ורגשות אלו, אשר מהוות את הקיום האנושי, הן הא-לוהות שניתן לקוות לה, כל עוד הן מוארות באמונה וברציונליות. להיות אנושי משמעו להיות א-להי: כשם שאני קדוש, כך אתה צריך להיות קדוש; כשם שאני רחמן, כך עליך להיות מלא רחמים”. לפיכך, יש רק סוג אחד של ידע שנתון לאדם, ידיעת האנושיות הא-להית.[21]

בדרך זו א-להים הופך לאישיות היסטורית מסוימת. הוא הופך לשחקן בהיסטוריה של האדם יחד עם שאר השחקנים בגזע האנושי. תפיסה זו הופכת את דמותו לטרגית ביותר, שכן היא מורה שאין א-להים יכול להתגלות בהיסטוריה האנושית באופן האותנטי שלו, אופן שמחייב אותו להיות הרחק מעבר לתכונות ולגבולות האנושיים. אם היה עושה כן, הוא היה חסר משמעות בשביל האנושות. א-להים חייב להתגלות בצורה המנוגדת למה שהוא באמת. לא כרעיון פילוסופי הקיים מעבר לכל דימוי אנושי, אלא כא-להים גואל הפועל בתוך ההיסטוריה. במלים אחרות, א-להים נאלץ להתפשר על גילויו לצורך שמירה על גבולות האדם. ובדיוק מסיבה זו הוא נכשל לעתים קרובות בהשגת המטרות שלו. הוא חייב להיכשל כדי לתקשר עם האדם. המטרה שלו היא לאפשר לאדם להיכשל, כדי שרעיון ההיסטוריה הגואלת תיהפך למציאות. לא ניתן לגאול דבר אם הכל מושלם.

דא עקא, שכדי להשיג את מטרתו א-להים זקוק לאנשים מיוחדים שתפקידם יהיה לממש את טבעה הגואל של ההיסטוריה. על אידיאות אוניברסאליות לא ניתן לסמוך, שכן אידיאות כאלו הן אימפרסונאליות ומשום כך ניצבות מעבר להיסטוריה. יתר על כן, תפיסות אימפרסונאליות לא יכולות להיות בעלות מחויבות, עם משימה מוסרית; שכן אם כולם מחויבים למשימה מסוימת אין אף אחד שאותו צריך לשכנע וממילא אין גם משימה ליישם. רעיון ההיסטוריה הגואלת הופך אז לדבר בלתי אפשרי.

חשוב מכך, א-להי ההיסטוריה יכול לעבוד רק בתוך ממדי הזמן והמקום. צמצום זה מאפשר מפגש אישי איתו בהקשר של החיים וההיסטוריה. רק בדרך הזו יכולה להופיע משימת ההיסטוריה הגואלת. רק דרך הפרטיקולריזם ניתן להשיג את המשימה האוניברסלית.

אלא שעדיין, אלו שנקראים להוציא לפועל משימה זו חייבים להיות בעלי אלמנטים מסוימים של אוניברסאליות ונצחיות. הם לא יכולים להיות לגמרי נבדלים. הדבר יגרום להם להיות מרוכזים בעצמם וימנע מהם את האפשרות לגאול ולסייע לאנושות במסעה הרוחני. קבוצה זו חייבת אפוא להיות במידה מסוימת א-היסטורית. היא חייבת להיות מיוחדת, בלא שניתן לסווג אותה מבחינה סוציולוגית או אתנית כשאר העמים. היא אינה יכולה להיות שייכת לגזע או תרבות מסוימים ואפילו לא לזרם דתי קונבנציונאלי. אין היא אף יכולה להיות אומה במובן המסורתי של המילה. היא חייבת להיות מעבר לכל ההגדרות הללו ולייצג משהו מסתורי, אנומלי, ואפילו סותר, כדי שהיא תוכל לעמוד במרכזה של ההיסטוריה. כל ההיסטוריה האנושית אמורה לבא לידי ביטוי דרך הייחודיות שלה. היא חייבת לשאת את ההיסטוריה האמיתית של האנושות בעולם שיש לו מוצא ומטרה א-לוהיים. במלים קצרות, אותה קבוצת אנשים חייבת להזדהות עם כל האנושות בעודה נפרדת ממנה.

לא אומה, גזע או דת

רק “ישראל” מתאימים לתיאור הזה. ישראל איננו גזע או אומה או דת, במובן הרגיל של ביטויים אלה. ישראל אף אינם עומדים בכל הקריטריונים ש”גזע”, “אומה” או “דת” מייצגים. אכן, מדובר בדת אשר מגדירה את הלאומיות שלה, ובלאומיות אשר מגדירה את הדת שלה, אבל עדיין שני המושגים האלה רחוקים מאד מלבטא את המהות של המושג ישראל. השם “ישראל” כולל חברים מכל הגזעים, וכל אחד יכול להצטרף ולהיהפך לילדם של אברהם ושרה.

בנוסף לכך, יש מגוון כה רחב של שפות, תרבות ואמונות, בין היהודים, כך שאף אחת מההגדרות שציינו אינה מסוגלת לתאר במדויק את אותו עם מיוחד. ועדיין, על אף המגוון הרחב, היהודים מייצגים רצף היסטורי מסוים הניתן לזיהוי, ואשר מורכב מקבוצות שמשתנות באופן עקבי.

המונח המבלבל “היסטוריה גואלת” עומד ביסוד המשימה הן של היהודים והן של ההלכה. כדי שההלכה תהיה נצחית ובעלת משמעות, עליה להיות הלכה גואלת, אשר חיוניותה והדרכותיה נובעות באופן עקבי מהרעיון הזה. היסטוריה גואלת חייבת להתקדם כדי להיגאל, ולכן על ההלכה לנוע איתה. ברגע שהשיגה מטרה אחת, עליה לנטוש את הדרכים שבאמצעותן השיגה מטרה זו, ולנוע לשלב הבא ביעדי הגאולה. אם במקום זאת היא דבקה בדרכים שבאמצעותן היא השיגה את מטרתה, היא מערערת את תשתית קיומה והופכת להרסנית. במקום להיות הלכה גואלת, היא הופכת להלכה חונקת ומזיקה. היא הופכת את ההתקדמות לרגרסיה ומבטלת את כל מה שהיא מבקשת להשיג.

חוסר תועלת

זו הסיבה לכך שהלכת יין נסך היא מהלך אשר משיג את התוצאה ההפוכה מיעדו המקורי. מהתבוננות על תהליכים שעברה האנושות ניתן לקבוע בודאות שמטרתה של הלכה זו כבר הושגה. היא מילאה את ייעודה באופן מוחלט. כל עוד היה חלק גדול מהעולם הלא-יהודי מחויב באופן עמוק לעבודת אלילים ולהתנהגות מתועבת, הלכה זו היתה חשובה באשר היא ביטאה טיעון בעל עוצמה. אבל היות שהיום, אחוז מאד גדול של האנושות זנח את עבודת האלילים, איננו עושה מעשים מתועבים, ומקבל ערכים כמו זכויות אדם, הוגנות ושוויון, איננו יכולים עוד להתעלם מהתפתחויות אלו.

כשאנו ממשיכים לקיים את ההלכה זו בימינו, אנו מתכחשים לעובדה שליהדות היתה השפעה חזקה על העולם והאנושות. כתנועת מחאה נגד הרוע הגדול ביותר, היהדות עשתה עבודה מצוינת. רבים מהיעדים הגואלים שלה התמלאו. הגותו של פרנץ רוזנצוויג מבטאת בדיוק את הנקודה הזו. רוזנצוויג מצביע על כך שלא היהדות עצמה אחראית באופן ישיר להישגים הללו.[22] כדי לקחת את האידיאלים האלו ולחשוף אותם לעולם, דרושה היתה דת מונותיאיסטית מוחצנת יותר מאשר היהדות. וזה בדיוק מה שעשתה הנצרות, אליבא דרוזנצוויג. למרות הטעויות שלה והצלילים האנטישמיים שבקעו ממנה, הנצרות הפכה באופן פרדוקסלי את המונותיאיזם לכוח מניע עוצמתי בעולם, עד שכיום ערכים יהודיים רבים התקבלו בעולם בעוד שעבודת האלילים חדלה מלהתקיים. רוזנצוויג טוען שהיהדות הולידה את הנצרות בדיוק בשביל המטרה הזו, ועל כן הנצרות יכולה למלא את ייעודה רק כאשר ישראל קיימת בתודעתה. היא חייבת לקבל השראה מישראל. אין היא יכולה לעמוד על רגליה שלה. בזווית אחרת, הפילוסוף והתיאולוג הנוצרי, פול טיליך, טען שלעולם יהיה צורך ביהדות שכן “היא התיקון לפגניזם המלווה את הנצרות”.[23]

זו הסיבה לכך מדוע אין כל עניין להמשיך לקיים את ההלכה אשר אוסרת על לא-יהודים לגעת ביין שלנו. מי שטוען שעבודת אלילים עדיין חיה וקיימת ושעדיין קיים רוע בעולם מחמיץ את הנקודה. ראשית, כלל לא ברור שעבודת אלילים אכן עוד קיימת. הינדואיזם ובודהיזם אינן בהכרח עבודה זרה, וגם אם הן היו נחשבות כעבודה זרה, הן לבטח לא מאופיינות ברוע ואי-מוסריות.[24] שנית, התנהגות רעה ומושחתת איננה מקובלת עוד על אף חברה שומרת חוק. זוהי התוצאה הלא-ישירה של השפעת היהדות על האנושות. היהדות הלא הביאה לעולם חוקים מוסריים רבים אחרים מלבד אלו אשר מופיעים בתורה עצמה. הערכים הגואלים שלה, אותם ההלכה של יין נסך מסמלת, עשו את עבודתם.

הטיעון בדבר שינויי הזמנים נכון באותה מידה לבעיית ההתבוללות, אשר איננה מתכתבת עוד עם הלכת יין נסך. בזמננו, כאשר ישנם משקאות אלכוהוליים כה רבים אשר אינם נאסרים כשלא-יהודים נוגעים בהם, הלכת יין נסך היא חסרת משמעות. אם כבר, עלינו לאסור על לא-יהודים לגעת בוויסקי או בירה. אבל מעשה שכזה לא יהיה אפקטיבי. אם ברצוננו להילחם בהתבוללות עלינו לפתח אסטרטגיות אחרות לגמרי. התופעה השתנתה וכיום ניתן להתמודד איתה רק באמצעות אידיאולוגיה. להאמין שלהלכת יין נסך יש עדיין קשר כלשהו עם בעיית ההתבוללות כמוהו כלקבור את הראש בחול.

כדי לשמור על נבדלותם של היהודים, יש לפתח אפוא אסטרטגיות אחרות. בראש ובראשונה יש לעורר תחושה עזה של שליחות בקרב הנוער הצעיר, בשילוב חינוך ואידיאולוגיה כה משכנעים עד שלא ניתן יהיה להתנגד אליהם. ובנקודה זו ההקפדה על הלכת יין נסך נראית כגורם מאיים. הלכה זו משדרת למעשה את המסר שהמשימה המושרשת ברעיון של ההיסטוריה הגואלת היא זיוף, מה שחוסם את האפשרות לפתח אידיאולוגיה אפקטיבית. כך נמצא שההלכה שנועדה לבנות זהות יהודית מוצקה ומשכנעת גורמת למעשה את ההפך מכך.

פוסקי הלכה ויין נסך

מבחינה הלכתית-פורמלית חשוב להזכיר שהעמדה שאני מעלה כאן כבר בוטאה בדבריהם של מספר פוסקים ספרדיים. כידוע, רבי מנחם המאירי טען שהלא-יהודים שבמערב הם אנשים מוסריים אשר זנחו את הדרך האלילית. לפיכך הוא הסיק שהלכות מפלות רבות ביחס ללא-יהודים, הכתובות בתלמוד, אינן שייכות עוד.[25] הוא האמין בבירור בהלכה גואלת.

דע עקא, שהמאירי לא הרחיק לכת עד כדי ביטול הלכת יין נסך. מי שהיה הכי קרוב לכך הוא לא אחר מאשר רבי משה איסרליש (הרמ”א, 1572-1520), בעל המפה על השולחן ערוך. הרמ”א מביא עמדה הגורסת שאם גר-תושב נוגע בבקבוק יין, עדיין מותר לשתות ממנו. השאלה האם הלא-יהודים של ימינו, שאינם עובדים עוד לאלילים, נחשבים כגר תושב או לא, היא דבר הנתון במחלוקת.[26]

פוסק הלכה גדול נוסף שהיה קרוב לבצע את המהלך שהצענו היה רבי יוסף משאש (1974-1892) ממרוקו, אשר כיהן כרבה הראשי של חיפה ונחשב לאחד הפוסקים הנועזים ביותר של ימינו. ד”ר מרק שפירא כותב עליו כך:

“הוא מגן על המנהג לשתות משקאות אלכוהוליים הכוללים יין שמוסלמים נגעו בהם. הוא מצטט תשובה מרב מרוקאי קדום שאפילו התיר לשתות את היין עצמו – הרב משאש לא מרחיק לכת עד כדי כך – ושהצדיק את הכרעתו בדרך הבאה: ‘אין ייחוד הא-ל כמו זה שנמצא אצל המוסלמים; לכן מי שאוסר לשתות את היין שבו הם נוגעים מחלל את הקודש בכך שהוא מתייחס לעובדי הא-ל כעובדי עבודה זרה, שאותה א-להים אסר”.[27]

מפליא מכך הוא הגילוי של ד”ר שפירא לפיו הרב שמואל יהודה קצנלבוגן מוונציה (המהרשי”ק; 1597-1521), הסמכות ההלכתית המובילה בתקופתו, נהג לשתות יין של לא-יהודים בעצמו, וכך גם עשו רבנים אחרים בתקופתו.[28]

הלכה מתגוננת ומצב השהייה

אבל זה לא נגמר כאן. הפילוסוף ואיש ההלכה המפורסם, אליעזר ברקוביץ’, טוען שלאורך אלפיים השנים האחרונות ההלכה הפכה למתגוננת יותר ויותר.[29] היה עליה להתמודד עם אנטישמיות אגרסיבית בשעה שהיהדות והיהודים הותקפו באופן קבוע בארצות הגלות. בנסיבות הללו, פוסקי הלכה בנו חומות רבות בין היהודים והלא-יהודים. היה זה מאד מובן; היתה זו הדרך היחידה לשרוד. אבל הדבר הביא לכך שההלכה קפאה והתנוונה. היא לא הצליחה להתפתח באופן טבעי, שכן היה עליה להסתכל כל העת לאחוריה ולבדוק שהיהודים לא מושפעים מהעולם הלא-יהודי שתרבותו וערכיו מנוגדים לעתים לערכים היהודיים. היה עליה לוודא שבשום אופן – ישירה או לא ישירה – יהודים יושפעו ממסורות אליליות לא-יהודיות ומהתנהגות לא מוסרית. וכך, במשך אלפיים שנות גלות, ההלכה נאלצה להיכנס למצב של המתנה, מתוך ציפייה לגאול את עצמה בשעה שהיהודים ישובו למולדתם ויזכו לחירות.

הרב ברקוביץ’ אמנם איננו מתייחס לסוגיית יין נסך באופן מפורש, אך ברור שמקורה של ההלכה האוסרת זאת, טמון בנסיבות שעליהן הוא דיבר. מדובר בהלכה המבוססת על פחד.

מצב ההמתנה הגיע לסיומו

אבל הזמנים השתנו. מצב ההמתנה הגיע אל סיומו. חלומה הממושך של ההלכה, לשחרר עצמה מהאופי המתגונן ומהפחד, מתגשם לאיטו בימינו אלה! מצבם הפיזי של היהודים השתנה באופן דרסטי, במיוחד מאז הקמתה של מדינת ישראל. איננו צריכים להתגונן עוד, כפי שהיה בגטאות. המדינה העניקה לנו עצמאות, לה חיכינו זמן כה רב. אנחנו מנהלים את העניינים שלנו ואין אנו עוד מפחדים מהעולם האנטישמי. אם נותקף, נשיב מלחמה. וכשם שהמדינה היהודית שחררה את היהודים מהצורך להתגונן על ידי בניית צבא חזק עם עשרות אלפי חיילים וארסנל נשק מתוחכם ביותר – מה שהפך את הצבא הישראלי לאחד הצבאות החזקים בעולם – כך ההלכה חייבת לזנוח את הפחד שליווה אותה, לנקוט בגישה אמיצה ותקיפה ולבצע תפנית רדיקלית.

במקום לפחד מההשפעה המושחתת של העולם הלא-יהודי על ישראל, עלינו להראות כעת לעצמנו ולעולם כולו את הכוח הרוחני והמוסרי העצום של היהדות. במקום לבנות חומות גבוהות מסביבנו, עלינו להציב מחיצות שקופות. הגיעה שעת הכושר לכך שהעולם יתמלא ביראת כבוד לנוכח עוצמתה של היהדות. הגיע הזמן לחשיפת ולייצוא הרוחניות והמוסר היהודיים. העולם זקוק לכך. העולם מוכן לכך. יהודים ימצאו אז משמעות רבה בדת היהודית, והלא-יהודים יתרשמו ויתמלאו ביראת כבוד כלפיה.

גם בעיית ההתבוללות לא תגיע אל קיצה באמצעות קביעת הלכות המבוססות על פחד וחולשה, אלא על ידי אידיאולוגיה הלכתית של אומץ ותעוזה. ליהדות יש די והותר כוח כדי להתמודד חזיתית עם הכוחות השליליים המקיפים אותנו והמנצחים את המלחמה. אמת, יהיו קרבנות, כפי שקורה בכל מלחמה בישראל. אבל את המלחמה ניתן לנצח רק אם אתה לוקח סיכון, לא משנה עד כמה הוא כואב. הגישה החלשה שאנו מציגים כיום גובה מאתנו בינתיים יותר קרבנות מאשר אילו היינו נוהגים באומץ.

יותר חשובה מכך היא העובדה שלמהלך הזה תהיה השפעה מיידית על הנוער שלנו. היהדות תיהפך למשהו שאנשים רוצים ליטול בו חלק. היא תשוב להיות משימה שיש להיאבק עבורה ושניתן להתגאות בה.

כהמשך לכך, עלינו לשוב אל משימת החינוך היהודי האותנטי, והיא: יצירה מכוונת של אווירת מרד בקרב התלמידים. מרד, ככלות הכל, הוא המשחרר הגדול. וכפרפראזה על דברי הסופר האנגלי צ’ארלס קולטון (1832-1780): אנחנו חייבים את כל הידע וההישגים שלנו לא לאלו שהסכימו עם הכל אלא לאלו שהיו שונים בדעתם ומחשבתם. זה מה שהוליד את היהדות. אברהם היה המורד הגדול הראשון, מנתץ האלילים, ואחריו הלכו ילדיו – משה והעם היהודי כולו.

התורה היתה הטקסט המורד הראשון

עובדה שלחלוטין נשכחה היא שהתורה היתה הטקסט המורד הראשון שהופיע על בימת ההיסטוריה העולמית. מטרתה היתה למחות. היא הניעה תנועת מרד ראשונה במעלה.[30] הטקסט שלה מתמודד עם כל הכפירות מהעבר, ההווה והעתיד. היא קוראת לעבודת האלילים תועבה, חוסר-מוסריות ושערורייה, ובפולחן האדם היא רואה קטסטרופה. היא מוחה נגד שאננות, חיקוי ושלילתה של הרוח. היא קוראת לחשיבה רדיקלית ולמעשה רדיקלי, ללא פשרות, אפילו כשמשמעות הדבר היא לעמוד לבד ולהיות מוקד לגינויים וללעג.

נראה שמציאות זאת נעלמה מהממסד הדתי שלנו. אנחנו מחנכים את הילדים והתלמידים שלנו לציית, להתאים עצמם לנורמה, ולא להתבלט. אנו מלמדים אותם שהמנהיגים הדתיים שלהם הם אנשים גדולים בגלל שהם אינם מעוניינים לטלטל את הספינה. והתלמידים? הם לעולם לא יחשבו לערער על הנורמה הדתית והחברתית המקובלת. אבל מה שהמורים האלה אינם מבינים הוא שהם מעבירים מסורת של מחאה, ואם הם רוצים להצליח בתהליך החינוכי חובה עליהם להתחבר למסר הזה.

באמצעות שימוש בקלישאות במקום בשפה של התנגדות, אנו שוללים מתלמידינו את ההתרגשות שבלהיות יהודי. התרגשות, ככלות הכל, צומחת מידיעה שאתה מחולל שינוי ואתה גאה בכך, יהא המחיר אשר יהא. התרגשות מגיעה מתוך מודעות לכך שאתה נוטל חלק במשימה גדולה, אשר תהפוך את העולם למקום טוב ויותר, ושלמענה אתה מוכן למות.

כשאנו אומרים לילדים שלנו שיש לאכול אוכל כשר, אנחנו צריכים לומר להם שזהו אקט של אי-כניעה להתמכרות לעונג העצמי, בה בני אדם מוכנים לאכול כל דבר כל עוד זה טעים להם. כשאנו הולכים לבית הכנסת, זוהי מחאה נגד היוהרה האנושית החושבת שהיא יכול לעשות כל דבר בעצמה. כשזוגות צעירים נדרשים לשמור על טהרת המשפחה, זהו  מרד כנגד האובססיה המינית. גם שמירת שבת חייבת להיתפס כאתגר עצום לעולם של ימינו, המאמין שאושר תלוי בשאלה כמה אנו מסוגלים ליצר או לצרוך.

כל עוד המורים הדתיים ממשיכים ללמד טקסטים יהודיים כמודלים של הסכמה במקום מניפסטים של מחאה כנגד הבינוניות של עולמנו, אנו נאבד יותר ויותר מהנוער שלנו לטובת הבינוניות הזו. היהדות במהותה היא אקט של התנגדות, לא של הסכמה. והתנגדות משמעה חידוש. הוא יוצרת נאמנות. זה החומר שממנו התפתחות העולם עשויה. אבל כל זה יושג רק אם נמסד מחדש את ההלכה כאידיאולוגיה וכפרקטיקה שבהן אומץ ונחישות יובילו לגאווה גדולה ולתחושת משימתיות חזקה.

בחזרה למסלול

חובה עלינו לוודא כעת שההלכה תשוב ותתפתח בדרכה המקורית והחדשנית ותחזור לעצמה. איננו זקוקים לרפורמה לשם כך. עלינו רק לקחת אותה חזרה לנקודה שבה היא נאלצה להפנות את גבה לדרכה המקורית בגלל חווית הגלות, ולהשיב אותה למסלולה. עלינו לכרות את הענפים הזרים הרבים שבמשך מאות בשנים הסתירו את השורשים העתיקים שלה. הדבר דורש תהליך של טיהור כדי להביא את ההלכה להגשמה הרוחנית המלאה.

אכן, הדבר חייב להיעשות באופן איטי, בזהירות גדולה, ובדרך כזו אשר אינה פוגעת בליבת ההלכה. ואולם, אין לי צל של ספק שברגע שנעשה זאת נגלה בד קנבס יפהפה עם מגוון רחב והרמוני של צבעים אשר ירשים באופן עמוק את חברינו היהודים ויהפוך את היהדות לדבר שלא ניתן להתנגד לו.

כדי להשיג את המטרה הזו, עלינו לערוך דה-קודיפיקציה של ההלכה ולוותר על החוקים הרשמיים שבעזרתם הצליחה היהדות לשרוד במאות השנים הקודמות. קודיפיקציה היא מהלך מנוון.[31] היא היתה אמנם הכרחית בעבר כדי להתגבר על האתגרים האדירים של הגלות, אבל כעת היא הפכה למכשול מיושן ולא בריא, אשר חוסם את ההתפתחות הטבעית של ההלכה.

ההלכה היהודית חייבת לנוע ולגדול, תוך שהיא לוקחת בחשבון התפתחויות עולמיות שונות ומובילה אותן. וכל זאת יכול לקרות רק אם היא זורמת ומאפשרת מידה גדולה של גמישות, מה שקודיפיקציה לא יכולה להציע. ודאי שיש צורך במידה מסוימת של קונפורמיזם, בדיוק כפי שפועל חוק אזרחי. ואולם, עדיין חשוב לדעת שבשונה מקודיפיקציות לא-יהודיות, ההלכה היהודית היא בראש ובראשונה מסורת דתית ורוחנית. ככזאת, היא לעולם לא תוכל להיתרגם לכללים קבועים המתאימים לכל הזמנים, לכל התנאים, ולכל אדם, בלא להתחשב במרכיבים האישיים, הדתיים והפרקטיים. אלמנטים אלה משתנים באופן דרסטי, כפי שניתן ללמוד ממגוון הדעות השונות ואפילו המנוגדות שבתלמוד. חכמינו לא רק שהיו מודעים למגמה זו אלא נראה שהם אף עודדו אותה.[32]

מה שאנו צריכים עכשיו זו הלכה נבואית עדכנית, המוקדשת למשימה המוסרית, האותנטית והגדולה של העם היהודי, כפי שנמסר לנו על ידי הנביאים בשילוב דרישותיה של התורה. הנביאים הורו את הדרך לשילוב נדיר של פרטיקולריזם ואוניברסליזם. הם דגלו באופן נחרץ בפרטיקולריזם יהודי, כדי לשמור על היהודים נבדלים משאר העמים, אבל תמיד דברו על כך בהקשר אוניברסלי.[33] היה צורך בכוח מניע מרכזי, מלא באנרגיה רוחנית ומוסרית, שיאפשר ליהודים לתת השראה לכל האנושות ולהיות “אור לעמים”, תוך העברת המסר של אחדות הא-ל וחשיבות הצדק.

---

חובה עלינו להמשיך להיות נבדלים ולהתחתן רק בני ובנות ישראל או עם אלה שהצטרפו אלינו. עלינו להכין את היין שלנו ולא לשתות את היין שמיוצר על ידי ידידינו הלא-יהודים, שכן יין הוא משקה קדוש שצריך להתקדש על ידי האמונות של הקהילות הדתיות השונות. הייתי אפילו מציע שכל דת מונותיאיסטית תייצר את היין שלה, לפי שלא הנוזל עצמו מקודש אלא כוונותיו של היוצר אשר חלחלו אל היין.

תהיה זו שטות להאמין שהעולם יהפוך למקום טוב יותר אם כל ההבדלים בין הדתות והאנשים ייעלמו. מובחנוּת היא ממד חשוב ביותר בחברה שלנו. היא מעניקה לה צבע ומאפשרת לאנשים להרגיש שייכות. אבל מצד שני אין היא אמורה להביא להפרדה, שאיננה משרתת מטרה ממשית והיא תולדה של משהו שהיה רלוונטי בזמנים אחרים.

האם משמעות הדבר שההלכה של יין נסך אמורה להתבטל במלואה? ממש לא! עלינו להימנע מלשתות יין כשר שנגעו בו אנטישמים, טרוריסטים, אנסים, מלביני הון, גברים המסרבים לתת גט לנשותיהם, יהודים ששונאים את עמם וכד’. בסופו של דבר עלינו לזכור שמטרתה של ההלכה היא למחות, לא להפלות.

הגיעה העת שהרבנים ישקלו מחדש את ההלכה העתיקה ויתאימו אותה למציאות החדשה. אחי בודאי היה מסכים לכך.

---

[1]  ראו בביוגרפיה שלי “בודד אבל לא לבד: ביוגרפיה שלא היתה אמורה להתקיים”.

[2]  ראו שולחן ערוך קכג, א (ועיינו שם במחלוקת שבין ר’ יוסף קארו והרמ”א); משנה תורה לרמב”ם, הלכות מאכלות אסורות יא, ד.

[3]  מאז שאחי סיפר לי על התקרית, נתתי דעתי על הלכות נוספות שמאד מטרידות את מנוחתי, כמו בישול עכו”ם, הצלתו של אינו יהודי בשבת, גוי של שבת, והאיסור לעשות טובה ללא-יהודי. אין זה המקום לדון בכל אחת מהלכות אלו, אבל לאור דברינו יתברר לקורא שגם הלכות או מנהגים אלו הם תוצר של נסיבות שרווחו בזמנים עתיקים ולכן אינם רלוונטיים עוד בימינו.

[4]  הסובייקטיביות האנושית הינה גורם מרכזי בפסיקת הלכה. ראו Aaron Kirschenbaum, “Subjectivity in Rabbinic Decision Making,” in Rabbinic Authority and Personal Autonomy, ed. Moshe Z. Sokol (Northvale, NJ, London: Jason Aronson, 1992), 61-91.

[5] ישנם אמנם מספר מקורות, רובם קבליים, שנראים כטוענים שעל הלא-יהודים לשרת את היהודים, אבל אמירות כאלו נתונות במחלוקת ובאופן כללי לא התקבלו. אמונות אלו עשויות היו לנבוע כתוצאה מהתפתחויות היסטוריות. כשהתלמוד אומר שהלא-יהודים ישרתו את היהודים בימות המשיח, הוא מתכוון לומר שהם יעשו זאת באופן וולונטרי, מתוך כבוד ליהודים, ולא משום שזהו תפקידם. ראו ישעיהו מט, כב-כג; בבלי עירובין מג ע”ב, ופירושו של רבי יוסף חיים מבגדד, בן יהוידע, כרך ב, ו ע”א. עוד ראו Nathan Lopes Cardozo, “On Jewish Identity and the Chosen People,” in Between Silence and Speech, Essays on Jewish Thought (Northvale, NJ: Jason Aronson, 1995), chapter 3. לסקירה מעולה של מערך הגישות הרחב כלפי לא-יהודים ראו Alan Brill, Judaism and Other Religions: Models of Understanding (New York: Palgrave Macmillan, 2010).

[6] ראו שולחן ערוך יורה דעה קכג, א.

[7]  ראו שולחן ערוך יורה דעה קכד, י-יא, יז-יח. יין שלא יהודי רק נגע בו איננו אסור. מגע משמעו אחיזה. שתי פעולות חייבות להיות כלולות בכך: מגע ותזוזה. ראו שולחן ערוך שם, ובמפרשים. כשאדם אינו יהודי נוגע בבקבוק ללא כוונה, היין מותר לשתייה בלבד. ראו שולחן ערוך יורה דעה קכד, י.

[8]  ראו רבי יוסף חיים מבגדד, בן איש חי, שנה שנייה, פרשת בלק יא.

[9]  לסקירה כללית ראו אנציקלופדיה תלמודית, בערך ‘יין של גויים’, כד, עמ’ 330. ראו גם את שלוש עבודותיו של פרופ’ חיים סולובייצ’יק בנושא זה: יינם: סחר ביינם של גויים, על גלגוליה של הלכה בעולם המעשה (תל אביב 2003); היין בימי הביניים: יין נסך, מרכז זלמן שזר, ירושלים 2008; “Can Halakhic Texts Talk History?” AJS Review 3 (1978):153-196.

[10]  ראו אנציקלופדיה תלמודית, בערך ‘יין של גויים’, כד, עמ’ 397-395. היהודי הרשע מזוהה בראש ובראשונה כמומר – אותו יהודי שהתנער מן היהדות ומפר את מצוותיה. בימינו, פוסקים רבים סוברים שהמונח הזה איננו שייך עוד, שכן גם אם קיים יהודי כזה, הרי שהמניע שלו איננו זדון אלא בורות, ובנוסף לכך אין כיום התגלות שכינה אשר היתה משכנעת אותו שהתורה היא אמת. ראו חזון איש, יורה דעה, הלכות שחיטה ב, טז, כח. ראו גם יעקב אטלינגר, בנין ציון החדשות, סימן כג; דוד צבי הופמן, מלמד להועיל, אורח חיים כט; הרב עובדיה יוסף, יביע אומר א, יורה דעה סימן יא; הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף, הלכות שבת ד, שכט, הע’ 1.

[11]  כמה מ”מתנגדי” ההלכתיים עשויים לטעון שאני מפריז במשקל שאני מעניק לרשעות ולאי-מוסריות כגורם לחקיקת הלכת יין נסך, שכן הסיבה המרכזית לאיסור היא משום השימוש ביין לצורך הניסוך לעבודה זרה. ואולם, טיעון זה נראה מוטעה בעיני. מה שבאמת הטריד את התורה וחז”ל בעבודה הזרה היו המעשים המתועבים והלא-מוסריים שהיו מושרשים בפגאניות. בתנאים כאלה, מונותיאיזם אתי לעולם לא היה מצליח ופורח. השקפה זו מבוססת על גישתו של רבי מנחם המאירי (פרובנס, 1316-1249) ביחס לדת, למוסר ולעבודת אלילים. ראו, למשל, בית הבחירה על עבודה זרה כו ע”א. ספרות רבה נכתבה על גישתו של המאירי ללא-יהודים. ראו לדוגמה Marc B. Shapiro, “Islam and the Halakhah,” Judaism: A Quarterly Journal of Jewish Life and Thought 42, no. 3 (Summer 1993): 332-343; Dr. David Berger, “Jews, Gentiles and the Modern Egalitarian Ethos: Some Tentative Thoughts,” in Formulating Responses in an Egalitarian Age, ed.  Marc D. Stern (Lanham, MD: Rowman and Littlefield, 2005), 83-108. בשאלה האם ניסוך מתמשך באמת היה נהוג, שוררת מחלוקת. ראו Sacha Stern, “Compulsive Libationers: Non-Jews and Wine in Early Rabbinic Sources,” Journal of Jewish Studies 64, no. 1 (2013): 19-44. See also BT Sanhedrin 63b.

[12]  האיסור על יין של לא-יהודים הוא ביטוי אחד לצעדים מקיפים יותר שעשו חז”ל מתוך מטרה למנוע נישואי תערובת. אלה כוללים איסורים כמו איסור על צריכת מזון שבושל על ידי לא-יהודי, לחם שנאפה על ידי לא-יהודי, איסור על שמן של לא-יהודים שבוטל לאחר זמן, איסור על חלב או גבינה של לא-יהודים וכו’. לסקירה כללית על עניין זה ראו אנציקלופדיה תלמודית יח, ערך חתנות, עמ’ 366-362.

[13]  ראו בבלי שבת יז עב; בבלי עבודה זרה לו עב. מפליא לראות שחלק מפרשני התלמוד לא חששו בזמנם מנישואי תערובת, שכן החברה הלא-יהודית אסרה על כך. ראו רמב”ן על בבלי עבודה זרה לה ע”ב; תלמידי רבנו יונה שם; לבוש יורה דעה קכג, כו; טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה קכג ס”ק יח; אנציקלופדיה תלמודית יח, ערך חתנות, עמ’ 363-362.

[14]  יש לציין שלמרות האמור למעלה, קיים איסור על שתיית בירה של לא-יהודי. ואולם איסור זה איננו כה חמור וכה קטגורלי כמו איסור היין, ובמקומות רבים הוא מותר. ראו בבלי עבודה זרה לא ע”ב; משנה תורה לרמב”ם, הלכות מאכלות אסורות יז, י; שולחן ערוך יורה דעה קיד, א-ב; אנציקלופדיה תלמודית יח, ערך חתנות, עמ’ 365-362.

[15]  ראו בבלי עבודה זרה ל ע”א. לדיון בשאלה מתי יין נחשב ליין מבושל ראו ר”ן על בבלי עבודה זרה שם; שולחן ערוך יורה דעה קכג, ג, הרב משה פיינשטיין, אגרות משה יורה דעה ב, סימן נב, ויורה דעה ג, סימן לא.

[16]  בשאלה האם יין מבושל ראוי לקידוש, ראו שלוחן ערוך אורח חיים רעב, ח.

[17] נושא זה עמד במרכז מחלוקת פוסקים. יש שטענו שברכתו של יין מבושל נשארת ‘בורא פרי הגפן’, בעוד שאחרים טענו שברכתו היא ‘שהכל נהיה בדברו’. ראו טור אורח חיים רעב; אנציקלופדיה תלמודית כד, ערך יין, עמ’ 255-254.

[18]  אף על פי כן, חז”ל אסור על שתייה בחברת לא-יהודים גם ללא יין, וכן על השתתפות בחגיגות שלהם. עיסוק באיסור זה, על כל פרטיו והניואנסים שלו, מצוי מעבר לגבולות מאמר זה. ראו משנה תורה לרמב”ם הלכות מאכלות אסורות יז, י; טור יורה דעה קכב; שולחן ערוך ירוה דעה קנב, א.

[19]  אני מתייחס כאן לישראלים ילידי הארץ, לא לאלה שעלו לארץ מארצות המעבר. ראו למשל את השקפותיו המטרידות ביותר של הרב משה שטרנבוך

[20]  ראו David Hartman, Israelis and the Jewish Tradition: An Ancient People Debating Its Future (New Haven: Yale University Press, 2000)

[21] ראו  Dr. Yochanan Muffs, “A Jewish View of God’s Relation to the World,” in The Personhood of God: Biblical Theology, Human Faith and the Divine Image (Woodstock, VT: Jewish Lights Publishing, 2005), 177

[22]  ראו Franz Rosenzweig, Briefe (Berlin: Schocken, 1935), 100 (מצוטט אצל Jacob Agus, Modern Philosophies of Judaism (New York: Behrman’s Jewish Book House, 1941), 194).

[23]  לקוח ממאמר מפרי עטו שלא פורסם וצוטט על ידי א. רוי אקרדט. ראו  Christianity and the Children of Israel (New York: King’s Crown Press, 1948), 147.

[24]  ראו Alon Goshen-Gottstein and Eugene Korn, eds., Jewish Theology and World Religions (Oxford, England and Portland, Oregon: The Littman Library of Jewish Civilization, 2012), part 3.

[25]  ראו לעיל הע’ 8.

[26]  ראו שולחן ערוך יורה דעה רכד, ב, ובמיוחד שם סעיף כד. ראו עוד בשו”ת הרמ”א סימן קכד, שם מלמד הרמ”א זכות על אלו ששותים יין שיוצר על ידי לא-יהודים. עוד ראו את שאר המקורות שהובאו אצל מרק שפירא: Marc B. Shapiro, Changing the Immutable: How Orthodox Judaism Rewrites Its History (Oxford; Portland, Oregon: Littman Library of Jewish Civilization, 2015), 95-99.

[27]  Marc B. Shapiro, “Rabbi Joseph Messas,” Conversations: The Journal of the Institute for Jewish Ideas and Ideals 7 (Spring 2010/5770): 100-101. עוד ראו יוסף משאש, אוצר המכתבים א, סימן תנד, תסב; הנ”ל, שו”ת מים חיים ב, יורה דעה סימן סו. הרב משאש מעלה שם טיעון דומה בנוגע לבישול עכו”ם. ראו עוד הרב עובדיה הדאיה, שו”ת ישכיל עבדי א, יורה דעה סימן ד.

[28]  ראו Marc B. Shapiro, Changing the Immutable, How Orthodox Judaism Rewrites Its History, The Littman Library of Jewish Civilization, Oxford, Portland, Oregon, 2015, 96-97.

[29]  ראו אליעזר ברקוביץ’, ההלכה: כוחה ותפקידה (מוסד הרב קוק, ירושלים 1981), פרק רביעי.

[30] ראו ההלכה כמרד

[31]  ראו פרק א לטיפול מפורט בעניין זה.

[32] ראו בבלי עירובין יג ע”ב.

[33]  ראו, לדוגמה, שמות יט, ה-ו; ישעיהו מב, ו. ראו גם בספרי Between Silence and Speech, Essays on Jewish Thought (Northvale, NJ: Jason Aronson, 1995), פרקים 3 ו-5.