העובדה שכולנו זקוקים למנוחה שבועית ידועה ומוכרת. מה שפחות ידוע הוא שהמסורת היהודית מאמינה שמנוחה זו אין משמעה רק שביתה מעבודה מאומצת, אלא גם הימנעות מכל סוג של מלאכה שמבטאת את שליטתו של האדם על העולם. במשך יום בשבוע אנו מתבקשים להחזיר את כל העולם והפוטנציאל הגלום בו לא-להים, ובמקום לעסוק ביצירה להכיר בכך שגם אנו נוצרנו בידי הא-ל – בלא הבדל משמעותי מפרח, עלה או ציפור קטנה. על ידי הימנעות מבישול, כתיבה, שימוש בחשמל, נסיעה במכוניות, הטסת מטוסים ועוד פעולות מעין אלו, אנו מפנימים שהעולם כבר נברא וללא ספק ישרוד גם בלעדינו. ובניסוחו של אברהם יהושע השל: “העולם בידינו אנו, אך נשמתנו שייכת למישהו אחר”.[1]
שבת היא היום שבו אנו מפסיקים לסגוד לטכנולוגיה, לכסף ולכוח. במקום זאת אנו מתמקדים בחיים הפנימיים ובמשפחות שלנו – לומדים תורה, שרים זמירות – וכך בונים ארמון פנימי של רוגע ושלווה. שבת היא הקדושה שבזמן, בה אנו מתפנים לשיחות אישיות עם חברים, קוראים ספר, משחקים עם הילדים שלנו, ומנתקים עצמנו מהסלולרי, מהאייפוד והמחשב. שבת משמעה לחיות בחופש מלא, המושג באופן פרדוקסלי דווקא באמצעות ציות לאיסורים. אנחנו משחררים עצמנו מכל מיני פעילויות אשר לעתים קרובות מפריעות לאיזון הפנימי שלנו. מה יכול להיות גדול יותר מאשר לנתק את הסלולרי ולפתע לגלות שיש לנו בני ובנות זוג וילדים? אנו מוצאים אי של שקט בתוך הים העולמי הסוער.
אמנם ישנה הלכה אחת, שיישומה נדיר במדינת ישראל ובקהילות יהודיות גדולות ברחבי העולם, המסכמת את המסר של היום המיוחד הזה: האיסור לטלטל חפצים ברשות הרבים (מלבד הבגדים והתכשיטים שעלינו). כיום, ערים רבות מוקפות בעירוב,[2] כדי לאפשר לאנשים לשאת חפצים למיניהם מטעמי נוחות. ואולם, איסור זה קולע למהות של מנוחת השבת, וחבל שהמסר שלו כמעט נשכח. מהו הסוד מאחורי הלכה זו?
בודהה (560-480 לפנה”ס) ומאסטר פורונג דאוקאי (המאה ה-12, סין), שניהם פילוסופים מזרחיים גדולים, קלעו לתורף העניין כשניסחו את האמרה הבאה: “ההרים הירוקים תמיד הולכים… אם אתה מטיל בכך ספק, סימן שאינך יודע את הליכתך שלך”.[3] למה הם מתכוונים?
ישנן שתי סיבות להליכה – אחת היא כדי להגיע ליעד כלשהו, והשניה היא לטייל. כשאדם הולך למשהו, המטרה שלו ניצבת מחוצה לו: הוא צריך להגיע לפגישת עסקים כלשהי או להביא חבילה למקום מסוים. אבל כשאדם מטייל, ההליכה עצמה היא המטרה. אין היא אמצעי אלא “das ding an sich“, הדבר כשהוא לעצמו. כל צעד הוא המטרה שלו עצמו. וברגע הזה, האדם מחובר לקיום שלו. הוא הולך עם עצמו בשלווה והרמוניה גמורה. אין הוא נושא איתו אלא את עצמו.
ההרים הירוקים הולכים במובן הזה שבאופן קיומי הם מטיילים עם עצמם. הם אינם צריכים לעשות דבר מלבד להיות הרים. אין שום דבר מחוץ לעצמם שמפריע להם מלהיות הרים. הם אינם זקוקים ללכת לשום מקום; לכן הם רק מטיילים.
בני אדם צריכים לדעת כיצד לשאת את עצמם. עליהם להכיר שהקיום הפנימי שלהם הוא מטרת חייהם, ואותם חיים פנימיים הם שצריכים לצמוח רוחנית ומוסרית. האושר איננו תלוי בנסיבות החיצוניות להם אלא בגישה שלהם כלפי אותם מקרים ונסיבות. העונג הנדיר והפשוט של להיות עצמם יפצה על כל האומללות והצער שלהם. כשהם פוגשים את המשפחה או החברים שלהם, הם אינם תופסים אותם כאובייקטים אלא מתייחסים אליהם באופן שבו הם מטיילים איתם, מלווים אותם, בעוד שהם צומחים רוחנית. הם מבינים שלחיות הוא להיות.
המטרה של החיים איננה עוד להשיג איזו מטרה, להיות במקום כלשהו כדי להוכיח את עצמך, להשיג הישגים חיצוניים או לעשות כסף. אותם אנשים מסרבים להיות עבדים של ההמצאות שלהם, בין אם מדובר במכונית, במחשב או בסלולרי. האדם בשבת זוכה לדרך חיים שמביאה לו אושר של רגיעה, או כפי ששפינוזה כינה זאת: הפרספקטיבה של הנצח.
כשנאמר לנו לא לטלטל חפצים ברשות הרבים בשבת, אנו למעשה מתבקשים לא לראות את תכלית החיים שלנו במרחב הציבורי, שם משמעות החיים היא להגיע למקום כלשהו. אמנם כדי להתפרנס ודאי שצריך ללכת למקומות מסוימים, והפעילות נשארת כמאמץ יומיומי; אך היא תמיד אמצעי למשהו ולא הדבר כשלעצמו.
בשבת אנו הופכים את תודעת החיים מחיצונית לפנימית, למשהו קיומי. במשך יום אחד בשבוע אנו הופכים לאנשים אשר נושאים רק את עצמם ולא אף דבר אחר, ובדרך זו חיים בעולם שכמעט ואינו יודע דבר על צרכי הנשמה שלנו. בשבת, אנו מטיילים אפילו בשעה שאנו הולכים לבית הכנסת. רק אז אנו מבינים כמה גדולים אנחנו ושאף אחד לא יכול להמעיט בערכנו ללא הסכמתנו.
בעולם שבו אנו מסרבים להסתכל אל מעבר למה שאנו רואים, בו אנו הופכים מסתורין לדוֹגמות ועובדות, ורעיונות למלים ושגרה, אנחנו היהודים מתבקשים להעלות את עצמנו בכך שנהיה עצמנו; אנו מזומנים לגלות עולם חדש.
הימנעות מטלטול היא אקט של מחאה נגד הרדידות של העולם שלנו. ואמנם, בעוד שכיום אנו רשאים לטלטל חפצים מחוץ לבתים שלנו במקום שיש בו עירוב, אסור לנו לשכוח את המשמעות הסימבולית העמוקה שטמונה בתוך האיסור המקורי, משמעות אשר יכולה לקדם אותנו – רוחנית ומוסרית כאחת – הרחק מעבר לכל דבר אחר.
החברה שלנו עומדת על סף תהום, וצעד שגוי אחד עלול להפיל אותנו לתוכו. הפכנו, בחלקנו הגדול, לחברת אנשים אומללים – בודדים, עצבניים, מדוכאים, הרסניים ותלויים, אנשים ששמחים להרוג את הזמן שאותו הם כל כך מתאמצים לחסוך.
השבת היא יום של הפסקת אש באמצעיתו של הקרב האנושי עם העולם. היא מלמדת אותנו שאפילו תלישת עשב היא הפרה של ההרמוניה, בדיוק כמו להדליק גפרור. ובעוד שעלינו לטלטל חפצים במהלך ימות השבוע כדי לשרוד גופנית, במשך יום אחד בשבוע אנו נזכרים שמה שבאמת חשוב הוא היכולת שלנו לשאת את עצמנו. השבת מלמדת אותנו ששרידותו של המין האנושי תלויה בשינוי רדיקלי של הלב האנושי.
הגיעה העת שכל האנושות תשמור שבת – בין אם זה ביום הששי, השביעי או הראשון, בשבוע. מלכו של עולם הורה לנו לעשות כך, וזו חובתנו שלנו, היהודים, כלפי האנושות כולה. אולי ניתן להציע שהרבנים יקבעו שגם במקום בו יש עירוב, אנשים יימנעו פעם בחודש מלטלטל בשבת. כך אותו מסר חשוב הגלום האיסור הזה לא יאבד מאתנו.
[1] Abraham Joshua Heschel, The Sabbath (Farrar Straus Giroux, July 2005), p. 13.
[2] התלמוד (עירובין כא ע”ב) מלמד שהמלך שלמה חידש את העירוב, אשר הופך את המרחב הציבורי לרשות היחיד על ידי הקפתו (על פי ההגדרה ההלכתית הדבר אפשרי רק משום שהיום המרחב הציבורי נחשב כ’כרמלית’ ולא כרשות הרבים ממש, שלה קריטריונים שכמעט בלתי ניתנים למימוש). העירוב אומץ בערים שונות בכל רחבי העולם, כולל בחלקים של לונדון, אמסטרדם, ניו יורק, וכמובן ירושלים ושאר הערים בישראל. העירוב מאפשר לאנשים לשאת חפצים שהם צריכים, כמו גם למנוע מציאות שבה שמירת שבת תגרום את ההפך ממה שהיא ביקשה – לדוגמה, זוגות צעירים עם ילדים קטנים שאינם יכולים ללכת, שלא יוכלו להגיע לבית הכנסת בגלל אותו איסור. זוהי דוגמה טיפוסים לדרך שבה על ההלכה לעבוד עם שני ערכים רוחניים מנוגדים. כמו בחוק האזרחי, היא מציעה את מה שהפילוסוף ישעיהו ברלין קרא לו “משא ומתן למען מקרי החיים”.
[3] ראו: Sutra on the Establishment of Mindfulness, or Satipatthana Sutta. אני מודה לפרופ’ יהודה גלמן שהסב את תשומת לבי למקור זה.
Leave a Reply