להתפלא ביחד על העולם / עידו פכטר

הרב קרדוזו עשה דרך ארוכה מימי סקרנות ילדית בהולנד, דרך גיור ולימוד בישיבות חרדיות מובילות ועד לחזונו היום: בשורת היהדות לעולם. ראיון חג

המפגש עם הרב ד”ר נתן לופס קרדוזו מתקיים ביום הראשון לפתיחת שנת הלימודים. שכונת בית וגן בירושלים, שבה ממוקם משרדו כדיקן מכון דוד קרדוזו, הומה ילדים בכל הגילאים בכיפות שחורות לראשיהם, אצים רצים עם דמות מבוגרת בעלת חזות חרדית האוחזת בידם הקטנה, בדרך לגן או לבית הספר.

מי שמכיר את ההיסטוריה של בית וגן איננו יכול שלא לשים לב לשינוי שעבר על השכונה בשנים האחרונות. הציבור החרדי כבש אותה, ובגדול. אדם ללא כיפה או אישה ללא מטפחת כמעט לא ייראו שם כיום. גם בכיפות סרוגות לא פגשתי בדרכי.

בתוך כל ההמולה הזאת, מתגלה משרדו של הרב נתן לופס קרדוזו כאי של רוגע ושלווה. המשרד שממנו מרכז הרב נתן את פעילותו הענפה בארץ ובחו”ל, המקום שבו הוא הוגה ועמל על הוצאת כתביו – מאמרים (שחלקם פורסמו מספר פעמים מעל דפי מוסף זה), ספרים (14 במספר עד כה) ומאמר שבועי שנשלח לאלפי קוראים (www.cardozoacademy.org) – נראה כלקוח ממקום אחר. בחדר מרווח, המכוסה שטיח מקיר לקיר, ניצבים שולחן וכיסאות שסגנון עיצובם הוא אירופי קלאסי. המוסיקה הקלאסית שמתנגנת ברקע והספרייה העמוסה בספרי קודש, הגות ופילוסופיה, השוכנים כאחד, אינן יכולות שלא לשאוב אותך לעולם אחר, מנותק לחלוטין מן ההווי החרדי הארצישראלי שברחוב מתחת.

“צמחתי בעולם החרדי אבל אני כבר לא שם“, מצהיר הרב קרדוזו, שלראשו כיפה שחורה סרוגה גדולה. “אני לא יודע איך להגדיר את עצמי היום. אני לוקח דברים מהעולם החרדי, מהעולם הדתי־לאומי, מהאורתודוקסיה המודרנית ומהעולם החילוני, ועושה מכולם יהדות כפי שאני רואה אותה. אני הולך לבית כנסת חרדי, כי שם מתפללים הכי טוב, אבל אני לא מרגיש שם בבית. כמו שמישהו פעם אמר לי – ‘עם האנשים שאני מתפלל אני לא יכול לדבר, ועם מי שאני מדבר אני לא יכול להתפלל'”.

שפינוזה בבית המדרש

לרגל יום הולדתו השישים הכינה לו אשתו, פרידה, מתנה. היא הזמינה רבנים וחוקרים שונים להוציא לכבודו ספר מאמרים, ועתה, שש שנים מאוחר יותר, מציג בפניי הרב נתן את התוצר המוגמר בתלבושתו המחודשת – ספר בעריכתו, הנושא את השם ‘The Tent of Avraham Avinu’ [אוהל אברהם אבינו], ובו מקבץ מאמרים מכובד של אנשי שם בתחומם, וביניהם הרב ד“ר נחום לאם, שעמד בראש הישיבה־יוניברסיטי, פרופ‘ יהודה גלמן מהמחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בן־גוריון, הרב ד“ר אלון־גושן גוטשטיין מבית מורשה ופרופ‘ ויליאם קולברנר מהמחלקה לספרות אנגלית באוניברסיטת בר־אילן.

זהו ספר הגות בעיקרו, העוסק במגוון תחומים – החל מתיאולוגיה, עבור בתנועה החסידית וכתבי ר‘ נחמן מברסלב, הרמב“ם ו‘כבוד הבריות בהלכה‘, וכלה בקריאה אקטואלית לרנסנס יהודי בארץ ובעולם, מאמר מפרי עטו של הרב נתן.

“הבעיה הגדולה ביותר כיום במדינת ישראל היא הזהות היהודית שלה“, פוסק הרב נתן. “אנחנו צריכים לדעת מי אנחנו ומה אנחנו עושים בארץ הזאת, והרבה ישראלים לא יודעים זאת. זה נורא ואיום ומסוכן ביותר – כשאתה לא יודע למה אתה פה, ומה התפקיד של עם ישראל ומדינת ישראל, אז מה אתה עושה כאן?“

מי שחושב שחיצי הביקורת שלו מופנים רק כלפי הציבור החילוני טועה. את הרב נתן מטריד גם,  ואולי בעיקר, החינוך בציבור הדתי־חרדי. “אני מדבר היום עם הרבה בחורי ישיבה חרדים“, הוא מספר. “הם אוכלים אצלי ארוחות שבת. אני שואל אותם כמה מסכתות הם סיימו, והם עונים שהרבה. אני שואל אותם מה הם משיבים אם יהודי לא דתי או אדם לא יהודי שואל אותם למה הם יהודים או דתיים – תשעים ותשעה אחוזים מהם לא יודעים מה לענות. זו טרגדיה גדולה. ראשי הישיבות אמרו לי לא פעם שצריך ללמוד רק דבר אחד – גמרא. עניתי להם שבגלל הגישה הזו אנשים עוזבים את היהדות.

“כיום עלינו לשים דגש על סוגיית העם הנבחר, ללמוד מה התפקיד שלנו בעולם. צריך להבין, הקב“ה בחר בעם ישראל כדי לחנך ולהשפיע על העולם, ללמד אותו מוסר ואתיקה. בידי היהדות התשובות לשאלות היסודיות ביותר של העולם. לכן לא ניתן להסתפק היום בגמרא, צריך לבנות ישיבות שלומדים בהן משנה וגמרא חצי יום, ובחצי השני לומדים השקפה“.

גם פילוסופיה כללית?

“כן, אם הייתי ראש ישיבה הייתי מכניס למערכת את כתבי השל, ביחד עם שפינוזה. מפעם לפעם גם להכניס איזה אפיקורוס לבית המדרש, להקשיב לו ולהגיב לו. אנחנו לא יכולים להצטמצם לעולם הקטן שלנו. אנחנו חייבים ללמוד איך להגן על היהדות.

“העברתי פעם שיעור בבית מדרש ערב. הבאתי להם מאמר של שפינוזה ומולו הבאתי מדרש חז”ל. למדנו יחד איך המדרש עונה לשפינוזה, איך הוא מגן על היהדות מפניו. זה נפלא”.

אם בישיבות היו לומדים כך היינו רואים כיום פחות חילונים?

“כן. האינטלקטואלים יותר עזבו בגלל שלא קיבלו תשובות. החינוך היום הוא איך לעשות כסף אבל לא מדברים על העניינים הגדולים. אפילו באוניברסיטאות כבר לא מדברים על ערך החיים, משמעות הקיום וכו’. הם עוסקים בכך דרך הפילוסופיה אבל לא דרך הדתיות. פעם, לפני 300 שנה, דיברו על זה. היום לא עוסקים בכך”.

מפגש עם היהדות

הרב ד”ר נתן לופס קרדוזו, או בשמו הלועזי ניקו תום לופס קרדוזו, לא מזכיר סתם את כתבי שפינוזה. ניתן לקבוע כי דרכו אל היהדות הייתה במידה רבה בזכותו של אותו פילוסוף אמסטרדמי.

הוא נולד בהולנד בשנת 1946, בן למשפחת אנוסים מספרד שהיגרה לשם במאה ה־17. אביו היה נשוי לנוצרייה. “‘אמא, אף על פי שלא הייתה יהודייה, ראתה עצמה כיהודייה”, הוא מעיד. “ואבא, אף על פי שלא היה דתי, היה מאוד גאה ביהדות שלו. האהבה השנייה שלו הייתה לשפינוזה, שאותו ראה כאחד מגדולי העם היהודי. כל חייו הוא חלם להיות פילוסוף.

“כשהייתי ילד אבא למד איתי שפינוזה. אני לא יודע כמה הבנתי אז, אבל את האהבה אליו רכשתי. אני זוכר שמאוד הטרידו אותי ההתקפות החריפות שלו על היהדות. שאלתי את אבא מה היהודים עונים לכל ההאשמות הללו והוא לא ידע, אז הוא שלח אותי לדבר על כך עם שני תלמידי חכמים שהכירו את כתבי שפינוזה. דיברתי איתם, הייתי אז בגיל 14”.

ילד בן 14 שואל שאלות על שפינוזה?

(מחייך) “לאנשים היה קשה לקבל את זה, אבל אותם תלמידי חכמים היו רציניים ביותר, וידעו שאני מעוניין בתשובות”.

מכאן, הדרך ליהדות הייתה קצרה. “אבא אמר לי שאני יכול לקרוא כל ספר שארצה ואני ישבתי וקראתי כל הזמן. קראתי כל כך הרבה עד שלא עשיתי את שיעורי הבית שנתנו לנו בבית הספר”.

באיזה ספר התחלת?

“הספר הראשון שקראתי היה ‘דורנו מול שאלות הנצח’ של אהרון ברט. היה לי ספר בתרגום להולנדית. קראתי אותו אולי עשר פעמים. רציתי להכיר את האמונה של היהדות. הוא מדבר שם על כך בשפה ברורה ומודרנית, והוא גם ידע פילוסופיה כללית – אף על פי שאני יודע עכשיו שיש שם דברים לא מדויקים. אחר כך קראתי את כתבי הרש”ר הירש בגרמנית. הם היו כתובים בשפה גבוהה, אבל בכל זאת קראתי את הכול – חורב, פירוש לתורה, אגרות צפון, מאמרים”.

בגיל 16 הנער נתן מחליט להתגייר. הוא מקבל רשות מאביו ומתחיל ללמוד עם חכם הקהילה ועם חזן בית הכנסת. עם הזמן הוא מתחיל להקפיד על שבת וכשרות. אמו, שהתגיירה לבסוף וערכה את חתונתה כדת משה וישראל כשלושה חודשים לפני חתונתו שלו, מכשירה בשבילו את המטבח, ובבית הספר פוטרים אותו מלימודים בשבת. לאחר שנתיים של לימודים הוא עובר את המהלך המשמעותי בחייו.

עם תום לימודיו בבית הספר היהודי, שאליו פנה לאחר הגימנסיון, הוא מחליט לשים פעמיו לישיבת גייטסהד שבאנגליה, “הלייקווד של אירופה”. “לא ידעתי מה זה”, הוא מספר היום. “רק שמעתי שמדברים שם על כל הדברים שמעניינים אותי, תיאולוגיה”. לא קשה לדמיין את האכזבה שניבטה על פניו עת הגיע למקום שבו התיאולוגיה איננה עומדת בראש מעיינם של הרבנים והתלמידים.

“הגעתי, ופתאום ראיתי שכולם חובשים כובעים שחורים ומדברים יידיש. לא ידעתי היכן אני נמצא. שאלתי פעמים רבות את הרבנים – שהיו אגב מצוינים – איך הם יודעים שהקב”ה קיים. דיברתי עם אחד אפילו על לייבניץ, אך ראשי הישיבה אמרו שהם לא יודעים שום דבר על זה. הבנתי שלומדים שם רק גמרא. פילוסופיה – ממש לא.

“בהתחלה רציתי לחזור הביתה, אבל כל פעם החלטתי להישאר עוד קצת, לתת למקום הזדמנות. בסופו של דבר נשארתי שם שמונה שנים. היה שם חב”דניק שלמדנו אצלו בסתר תניא. בערבים הייתי לומד לבדי פילוסופיה. בישיבה ידעו על הלימוד שלי וודאי היו נגד, אך לא אמרו לי דבר. היום אי אפשר היה לעשות את זה”.

רענון ההלכה

“אחת הסיבות לכך שרציתי להתגייר הייתה שאלות פילוסופיות”, מספר הרב נתן. “העסיקו אותי מאוד השאלות – למה יש עולם? למה יש אנושות? מה קורה עם היהודים – והרי הם עם כל כך קטן ובכל זאת צלחו את ההיסטוריה. הרגשתי שיש כאן מסתורין, שאי אפשר להבין את זה. עם השנים, אחרי שקראתי את כתבי השל, מצאתי ביטוי לתחושות שלי. השל מדבר כל הזמן על הפליאה. וזה מה שהרגשתי – העולם הוא פלאי ומסובך ביותר. אתה יוצא החוצה ומסתכל על הזריחה. אתה רואה איזה חרק הולך על הרצפה. אני יכול כיום להפעיל את המזגן ויוצא אוויר קר. כל הדברים הללו הם פלא. אבל בשביל רוב האנשים זה מובן מאליו.

“את המענה לפליאה העצומה הזו אי אפשר להסביר דרך הפילוסופיה. אלו דברים עמוקים ביותר הבאים מעולם אחר. לכל אדם יש התחושות הללו, גם ללא יהודים. לכן כל אדם הוא דתי. אף על פי שהוא אתיאיסט, הוא למעשה דתי. ביהדות מצאתי את התשובה כיצד ניתן לחיות עם המסתורין הזה, וזה מה שמשך אותי אליה. אגב, כך אני רואה גם את עולם ההלכה”.

מה הקשר בין קיום ההלכה ובין תחושות של פליאה?

“את עולם ההלכה אני מדמה למוזיקה נפלאה. יש המוזיקה עצמה שאתה שומע, ויש הכינור שיוצר אותה. כדי לנגן אתה צריך לדעת בדיוק היכן לפרוט וכיצד להעביר את הקשת. המלאכה הזו של הנגינה היא ההלכה, אבל המוזיקה שבאה מכך היא גדולה לאין ערוך.

“המוזיקה הזו גורמת לך להרגיש את המציאות של הקב”ה בכל דבר שאתה עושה, לראות דברים נפלאים שלא היית יכול לראות בתוך העולם הקטן שלך. ההלכה היא זו שמעוררת אותך וגורמת לך לחוויות חיים סוערות”.

אבל ההלכה היא רוטינית וקבועה?

“אתה עומד על בעיה גדולה, שעמדה עליה כבר החסידות. לצערי, ההלכה היום היא הלכה מתגוננת. זו הלכה של גלות. בגלות הפוסקים דאגו כיצד לקיים את הקהילה היהודית בין הגויים. לשם כך הם דגלו בקונפורמיזם, שכולם יעשו אותו דבר. אבל עכשיו, כשאנחנו בארץ ישראל, צריך הלכה אחרת. הרב יובל שרלו כינה זאת ‘הלכה נבואית’. אני מסכים איתו בכך.

“צריך היום, ואני מודע לסכנה שבדבר, לסדר את ההלכה אחרת. הפוסקים הגדולים, כמו השולחן ערוך והרמב”ם, קבעו את ההלכה בלי לשים בה מרווח. לעומת זאת, אם אתה קורא בגמרא אתה רואה שם מגוון של דעות, כש’אלו ואלו דברי א־לוהים חיים’. לטעמי, צריך כיום לפנות לגמרא ולקחת ממנה את מגוון הדעות של ההלכה – בית שמאי ובית הלל, אביי ורבא וכו’. יש נשמות שדווקא דעות המיעוט, שנדחו מההלכה, מתאימות להן. לא ייתכן שיהיה שולחן ערוך אחד לכולם.

“אם אתה קורא את הרב עוזיאל, הוא מדבר בתשובות שלו על מה שהנביאים אומרים, על כך שאנחנו אור לגויים, ושאנחנו צריכים לבחון איך אנחנו פוסקים את ההלכה. אני חושב שהוא פוסק מתוך ההשקפה שדיברתי עליה. גם אצל הרב קוק מופיע העיקרון הזה אבל דווקא לא בפסקי ההלכה. זו הבעיה אצל הרב קוק – במחשבה הוא מפתח עולם שלם, אבל כשהוא פוסק הלכה הוא שמרן מאוד”.

זאת אומרת שאני יכול להחליט שטוב לי ללכת כשיטת בית שמאי?

“כן, בהחלט כן. אני אישית נוהג כבית הלל, אבל אני מכיר כמה אנשים שהנשמה שלהם דווקא מתאימה לבית שמאי. הדבר טוב במיוחד לחילונים שרוצים קשר עם היהדות. לשם כך אנחנו צריכים לחזור לגמרא, לקרוא בין השורות, לראות מה אומרים שם, מה המנגינה. זה יפתח בפנינו הרבה אפשרויות שאין לנו עכשיו”.

אבל גם הגמרא היא צמצום של מגוון דעות רחב יותר שהיה ביהדות?

“אתה צודק שלא צריך להצטמצם רק לגמרא, אבל אין לנו ברירה. אנחנו לא יודעים מה קרה לפני המשנה, איך היו חיי ההלכה מימי הנביאים ועד המשנה. אז יש לנו תוספתא פה וברייתא פה, אבל אין הרבה. לכן עלינו לקרוא שוב את הגמרא ולראות מה שלא כתוב, בין השורות, ולהיכנס לתוך הרוח של המשנה. זה לא פשוט, וזה גם מסוכן ללא ספק. אבל זו התשובה ליהדות של היום. אני בטוח שהרבה ישראלים – ודיברתי עם הרבה גם בצבא – רוצים לדעת על היהדות, רוצים להיות דתיים, אבל ההלכה של השולחן ערוך לא בשבילם”.

ההצעה שלך לא גובלת ברפורמה?

“לא. ההבדל הוא שאני מאמין שכל התורה מן השמים, והקב”ה משפיע על כל דור ודור כך שיחדש בתורה שלו דברים שאתה לא יכול לראות אם אתה נמצא כל הזמן באותה קופסה. רפורמים רוצים להוציא חוקים מן התורה. חס וחלילה לומר כך. תרי”ג מצוות הן דבר קדוש ואי אפשר לגעת בהן”.

מה תפקידו של פוסק ההלכה לפי המודל שאתה מציע?

“פוסק ההלכה צריך לשים את כל האפשרויות לפני האדם והאדם צריך לומר מה מתאים לנשמה שלו. נכון, לא כל אחד יכול לדעת מה מתאים לו. הוא צריך עזרה. וכאן נכנס הפוסק. הפוסק צריך לעזור לו להכריע. אבל בכל מקרה, להחליט רק על פי ספר ולא לפי הנשמה או השקפה כללית – זה בלתי אפשרי”.

בודד במערכה

הרב נתן מודע למחיר שהוא משלם על תפיסתו זו. “יש אנשים שקוראים לי אפיקורוס”, הוא אומר בצער, ואני מוסיף שבוודאי אותם אנשים גם אינם יודעים מי היה אותו פילוסוף שבשמו הם מדברים. אבל המחיר לא מתמצה בהתקפות מצד חוגים חרדיים אלא גם בחיי בדידות. “עד היום כשאני לומד גמרא, אני מתבונן עליה מבחוץ. אאוטסיידר”, אומר הרב נתן. “אני שואל את עצמי איך אני יכול להסביר את זה ללא יהודי. אז אני בעולם הישיבה אבל גם מבחוץ. זה מעניין אבל אני בודד שם. אין לי מישהו לדבר איתו”. אגב, גם במשפחתו הרב נתן מתקשה למצוא בן שיח. “יש לנו חמישה ילדים, הרבה נכדים ושני נינים, כולם דתיים חזקים, אבל אולי רק שניים לומדים פילוסופיה. לבן אחד כיפה סרוגה אבל בדעות הוא חרדי, לא מסכים איתי”.

בניסיון למצוא שותפים לדרכו ייסד הרב נתן את מכון דוד קרדוזו, על שם רב בית הכנסת הפורטוגזי שבאמסטרדם לפני כמאה שנה. לאחר שלימד שנים בבתי מדרש שונים הוא החליט לקחת את היוזמה לידיו ולהקים קבוצות לימוד שבהן יעסקו בסוגיות יסוד של היהדות ואף בסוגיות הלכתיות בזיקה לעולם המודרני. כיום המכון פועל בירושלים, ומרצים בו מומחים שונים ממגוון תחומים. תלמידיו באים מרקע דתי. יש דתיים לאומיים, יש חרדים שמאסו בעולם המצומצם שבו חיו ויש “חצי חילונים”, כהגדרתו. כולם בעלי רקע תורני וסקרנות רבה. לאחר סיום התוכנית במכון זוכים התלמידים בכתב סמיכה פורץ דרך – סמיכה להשקפה (ראו מסגרת).

את הרב נתן תפגשו לא מעט בחו”ל. נסיעותיו לאירופה, לאוניברסיטאות ברחבי העולם, לכנסים ולתוכנית ‘לימוד’, התוכנית הגדולה ביותר כיום ללימודי יהדות ברחבי העולם, תכופות. הוא מייצג שם את היהדות האותנטית כדבריו, מדבר על מה שבישיבות לא לומדים. יש שמועות שרצו למנותו לרב הראשי של אנגליה. בארץ, לעומת זאת, הוא פחות מוכר. אולי זו השפה העברית שהוא מעט מתקשה בה, אבל כנראה זו הדתיות, או ליתר דיוק, החרדיות הארצישראלית שאינה מאפשרת לו להכות פה שורש.

החלום שלו הוא להקים בארץ את האוהלים של אברהם אבינו. להקים בתי מדרש קטנים, קבוצות לימוד של חילונים ודתיים, אשר מלבנים יחדיו את שאלות היסוד שהעסיקו את אברהם אבינו – אותן שאלות על העולם ועל יוצרו, הפליאה על הטבע, הארץ והשמים. בית מדרש שיהיה קוסמופוליטי, שיקרא גם לאומות העולם לקרוא בשם ה’, ויעסוק בבשורה של היהדות לעולם. רק על הבסיס הזה, כך הוא מאמין, יוכל לקום בית מדרשו של משה רבנו. רק לאחר שאדם יֵדע מה הוא עושה כאן, ניתן יהיה לגשת ללמוד הלכה.

אני יוצא מהמפגש עם הרב נתן ותוהה: כיצד אוכל להגדיר אותו – חרדי, דתי, מודרני; אבל הוא מקדים אותי ומספק תשובה שאין מדויקת ממנה: “כששואלים אותי אם אני דתי אני אומר שאני משתדל. איך אפשר להיות דתי? להיות דתי זה אומר שאתה 24 שעות מודע לכך שאתה עומד לפני הקב”ה. זה דבר כל כך גדול, יותר ממה שאדם יכול להיות”

 פורסם במוסף ‘שבת‘, ‘מקור ראשון’, כ”ז אלול תשע”ב, 14.09.12