היהדות כמרד

מנהיגות היא אחת מהמשימות הקשות ביותר שעל האדם לקחת על עצמו. היא דורשת שילוב נדיר של חכמה, אומץ, ידע וניסיון. למעט מאד אנשים יש את כל האיכויות הללו ופחות מכך הם אלו שיודעים כיצד לשלב ביניהן בדרך מאוזנת.

לכשנתבונן בדמותו של משה רבנו נגלה סיפור מדהים על אדם שלקח על עצמו את התפקיד המאתגר ביותר בהיסטוריה – שחרורם של כמה מיליוני עבדים מדיקטטורה אנטישמית והפיכתם לעם ה’, האמור בין היתר ללמד את האנושות את המוסר הנעלה ביותר.

ניתן היה לחשוב כי היכולת להשפיע על מיליוני אנשים לירא מן הא-ל דורשת את החינוך הדתי הטוב ביותר שישנו, עם המורים המעולים ביותר. אדם בשיעור קומה כזה צריך להיות בנוסף לכך קדוש, לחיות בסביבה מוגנת היטב החסינה מכל אידיאולוגיות של כפירה ושבה לחילוניות אין כלל תפקיד. רק בתנאים כאלה יכול היה לצמוח אדם שיהיה גדול מספיק על מנת לחוות את המפגש עם א-להים ולקבל את תורתו. אלא שמקריאת סיפורו של משה, אנו מתוועדים לסיפור אחר לגמרי.

כאשר משה יוצא מארמונו של פרעה בפעם הראשונה כדי לדרוש בשלום אחיו המשועבדים, הוא נתקל במציאות הקשה של החיים. ממש לפניו, הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי, אולי בכוונה להרוג אותו. ללא היסוס, משה חובט במצרי וקובר אותו באדמה.

בהתחשב בעובדה שרק כעת משה יצא מביתו של פרעה, בו הוא גדל במשך שנים רבות, אנו תוהים מה עבר בראש שלו באותה עת: איזה צד הוא התכוון לקחת? כמי שגדל על ברכי התרבות המצרים, חונך על ידי מיטב המחנכים המצריים, ייתכן שאף זכה להכשרה אישית מפרעה שראה בו יורש אפשרי, משה בוודאי ראה עצמו כמצרי לכל דבר. אותו איש מצרי היה אם כך אדם מהתרבות שלו! ומדוע לפעול נגדו? מאידך, מהתורה נראה כי משה יצא אל אחיו (שמות ב, יא), כלומר משה ידע שהוא ממוצא יהודי, גם אם היה מרוחק מכל סממן יהודי. היו לו רגשות חמים כלפי היהודים, על אף שהיו זרים לו. פסיכולוגים היו מעלים כאן ללא ספק את השאלה אודות נאמנותו הכפולה של משה, ותוהים כיצד ניתן לפתור את הדילמה הזו.

קריאה מעמיקה יותר של הפסוקים תספק לנו תשובה אפשרית. “ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול” (שם, יב). כפי שהציע מפרש בלתי ידוע, ייתכן ופסוק זה מלמד – אם כי בדרך אלגורית –  מה עבר בראש של משה באותה עת. משה לפתע הבין כי הוא חי בשני עולמות. בעוד שבשנות הנעורים שלו הוא חי בתרבות המצרית, בעולם המדע, האמנות והדת המצריים, הלב שלו היה במקום אחר. עמוק בתוכו בצבץ קול יהודי שדרש את ההפך מכל מה שהתרבות המצרית ייצגה. מסיבה זו הוא פנה “כה וכה”. משה הבין כי הוא הגיע לצומת דרכים בחיים שלו וש”אין איש”. כל עוד הוא לא החליט לאיזה עולם להשתייך, לא היה לו לא אופי ולא כוח. אך לבסוף הוא החליט. הוא הרג את המצרי בתוך עצמו וקבר אותו בחול.

החלטה זו היא שהפכה את העולם מן הקצה אל הקצה, ושהביאה את האנושות לצעוד לכיוון אחר לחלוטין. בהחלט ייתכן שהחלטה זו, שנעשתה בהרף עין, היא גם המשמעותית ביותר בהיסטוריה האנושית, באשר היא מביאה יהודים ולא יהודים לשים את א-להים במרכז ולהתחייב למשימה מוסרית נעלה ביותר. אלא שמבחינה אישית משה בודאי ידע שסיום השניות בה הוא חי יהרוס לו את העתיד. לא זו בלבד שהוא לא ייהפך לשליט הבא של מצרים, אלא הוא בודאי יגרום לכל המצרים לצאת נגדו כשהוא עצמו יהפוך לנווד אופליט, ללא כסף או עתיד.

אין ביטוי טוב יותר לגבורה מאשר אדם שאומר לא ואז בשלווה מקבל את ההשלכות של ההתנגדות שלו, בידיעה כי רוב הזמן מעשה הירואי זה ייעלם בתהום הנשיה. לא מעט גדולים נעלמו ממפת ההיסטוריה בגלל שאנשים בינוניים לא הצליחו לתפוס את המסר שהעבירו.

אלא שבניגוד לציפיותיו של משה, א-להים מתגלה אליו מתוך הסנה הבוער ורואה בו את האדם המתאים להנהיג את העם היהודי. גם אם משה היה מתחנך על ידי המורים הטובים ביותר בסביבה יהודית חמה, מוגן מפני ההשפעות של העולם החיצוני, הוא לא היהנהפך לאישיות יוצאת הדופן שהוא היה. הוא היה נשאר בארמונו של פרעה, ככל הנראה נהפך לשליט הבא של מצרים, אך לא היה מותיר אחריו שום מורשת שהיתההופכת משנה את העולם מסביבו.

מה שמפתיע הוא שמשה הפך להיות האבטיפוס של המנהיג האידיאלי, לא למרות שהוא גדל בעולם של עבודת אלילים, סגידה עצמית והיעדר מוחלט של מוסר, אלא דווקא בגלל זאת! הוא הפך להיות המנהיג היהודי הגדול שבכל הזמנים בגלל החינוך החילוני, הפוליתיאיסטי וחסר המוסריות, שבו גדל. חינוך זה הפך אותו ללוחם, נחוש לקעקע את הרעיונות השקריים שהוא הכיר כל כך טוב מבפנים. היה זה ה”מורד שבתוכו” שהפך את משה למנהיג האומה שתפקידה להתווכח לא להשלים ולמחות.

*****

אחת המשימות הגדולות של החינוך היהודי היא ליצור באופן מכוון אווירה של מרד בקרב התלמידים. מרד, אחרי הכל, הוא המשחרר הגדול. אנחנו חייבים כמעט את כל הידע וההישגים שלנו לא לאלו שהסכימו, אלא למי שהיו שונים. זו היא הנקודה שהביאה את היהדות לעולם. אברהם היה המורד הראשון, הורס האלילים, כשאחריו הלכו ילדיו, משה והעם היהודי.

מה שכבר נשכח לחלוטין הוא שהתורה הייתה הטקסט המורד הראשון שהופיע בהיסטוריה. מטרתה הייתה למחות. היא הניעה תנועה של מורדים במימדים כאלה שכמותם מעולם לא הכרנו. הטקסט מתייחס לכל סוגי הכפירה מן העבר, ההווה והעתיד. התורה קוראת לעבודת האלילים תועבה, לאי-מוסריות תיעוב, ולסגידה לאדם אסון. היא מוחה נגד שאננות, שביעות רצון עצמית, חיקוי, ושלילתה של הרוח. היא קוראת לחשיבה רדיקלית ופעולה דרסטית, ללא פשרות, גם כשזה אומר לעמוד לבד, לספוג גינויים ולעג.

נראה כאילו כל זה נאבד לחלוטין בממסד הדתי שלנו. אנו מלמדים את התלמידים והילדים שלנו לציית, להשתלב, להסכים ולא להתבלט. אנחנו מלמדים אותם שהמנהיגים הדתיים שלהם הם אנשים גדולים, כי הם עושים את מה שצריך לעשות ומעולם לא היו חושבים לצאת נגד הנורמות הדתיות וחברתיות. אנחנו מלמדים אותם שהם הדמויות האידיאליות לחיקוי. בכך, אנחנו מפנים את גבנו ליהדות האותנטית ומעבירים מסר הפוך לחלוטין ממה היהדותבקשה ללמד.

באמצעות קלישאות במקום שפה של התנגדות אנו מסתירים מהתלמידים שלנו את החוויה של הקיום היהודי: התרגשות שנובעת מההכרה שכל אדם הוא ייחודי ושלו דרך מיוחדת, ועליו להתגאות בכך, לא משנה מה המחיר. התרגשות שנובעת מן המודעות לכך שהאדם הוא חלק ממשימה גדולה שלמענה הוא מוכן למות, בידיעה שהיא תהפוך את העולם למקום טוב יותר.

כאשר אנו מחנכים את ילדינו לאכול אוכל כשר, אנו צריכים לומר להם שזהו אקט של סרבנות נגד תרבות הצריכה בה האנשים מוכנים לאכול כל דבר, כל עוד הוא טעים. כאשר אנו הולכים לבית הכנסת, זוהי מחאה נגד היהירות של האדם שחושב שהוא יכול לעשות את הכל בעצמו. כאשר בני-זוג שומרים על טהרת המשפחה, זהו מרד נגד האובססיה למין. שמירת השבת חייבת להיתפס כאתגר עצום לעולמנו העכשווי, שמאמין שהאושר שלנו תלוי בשאלה עד כמה אנו מייצרים.

כל עוד המורים הדתיים שלנו ימשיכו ללמד טקסטים יהודים כמודלים של הסכמה וציות במקום גילויי מחאה נגד הבינוניות של העולם, נאבד יותר ויותר מהצעירים שלנו לאותה בינוניות.

היהדות במהותה היא מעשה של התנגדות, לא של הסכמה. והתנגדות מביאה להתחדשות. היא יוצרת נאמנות. זהו הכח שבאמצעותו העולם יכול לצמוח.

לשכוח עניין משמעותי זה כמוהו כבגידה ביהדות.