אני מוריד את הכיפה

 מודפס במקור ראשון, נובמבר 2009

 אל תיכנסו להלם, אך אני חייב להיות כנה.  אני חושב להסיר את הכיפה.  לא, אל דאגה.  אין לי כוונה להפוך לסקולארי, או אפילו פחות דתי.  להיפך.  למעשה, אני רוצה להפוך לדתי יותר, והגעתי למסקנה שהכיפה שלי מונעת ממני לעשות זאת.

כל חיי אני משתדל להפוך לאדם דתי, כלומר, דתי באמת.  אך עד היום נחלתי כישלון חרוץ.  אמנם אני שומר מצוות, אפילו אדוק.  אני משתדל לחיות על פי כל פרט הלכתי שיש.  זה לא קל, ואין ספק שלעיתים קרובות אני נכשל!

אך זו אינה הבעיה שלי.  הבעיה שלי היא שאיני רוצה להיות “שומר מצוות“.  אני רוצה להיות דתי, וזהו סיפור שונה לגמרי.

אין ספק שחיים הלכתיים הם מרכיב הכרחי של קיום דתי, אך הם אינם הופכים אותי לדתי.  להיות דתי פירושו לאפשר לאלוקים להיכנס למחשבותיי, למעשי, למה שאני רואה ולמה שאני חש.  המשמעות של להיות דתי היא מודעות תמידית ועזה של הימצאות בנוכחותו, של הבחנה בטביעת האצבע שלו בכל מקום, וניהול החיים בהתאם למודעות זו.

תפקיד ההלכה הוא תזכורת מתמדת, קריאה לשים לב אליו אפילו בשגרה האפרורית של חיי היום-יום.  האם כך הדבר?  ההלכה אמורה ללמד אותנו שאפילו הפרטים הטריוויאליים צריכים להתקדש ולהפוך ראויים לאלוקים, כדי שהמעשים הפשוטים ישאפו לשמיים.  האם היא משיגה מטרה זו?  ההלכה היא הלבוש החיצוני של מהלך רוחני פנימי שאמור להיות מומרץ על ידי אותם המעשים ההלכתיים עצמם.  אך האם זה קורה?  על מנת שדבר זה יתרחש צריך להתאמץ הרבה יותר.  להיות דתי פירושו להתמודד מול התנגדות, אפילו של האדם עצמו – להעיז, להציב אתגרים.  הדרך להגיע לאלוקים היא דרך הפעלת נשק רוחני, ונוכל רק לקוות למבט חטוף בקיומו. זהו מאורע מתמשך.  הרבי מקוצק אמר פעם: אם אינך יכול לנצח, אתה מוכרח לנצח.  רק חלוץ מסוגל להיות יורש אמיתי של המסורת היהודית.  האמונה תלויה באומץ של המאמין.  זהו התפקיד של ההלכה.  ההלכה צריכה ללמד אותנו להתעמת עם עצמנו כאשר אנו נמצאים בנוכחות אלוקית, ולעולם לא להתייאש, אפילו כנגד כל הסיכויים.  להיות ראוי.

אך עבור יהודים רבים שהם שומרי מצוות, משמעות הדת היא חיי ביטחון ושלוות הנפש.  זהו “שיממון שמירת המצוות”, התניה דתית שהופכת דתיות אמיתית וחוויה אלוקית לפארסה.  אנשים מפחדים מפני אי-שמירת ההלכה יותר משהם אוהבים את הקב”ה.  ההלכה אמורה להיות אתגר עבור הנשמה, ולא סם הרגעה.

עכשיו אני מבין שאחת הסיבות שאני ממשיך להיכשל בניסיון להיות דתי היא הכיפה שלראשי.  הרשו לי להסביר.  אני רוצה לחבוש כיפה, אך אני חש שעל מנת לעשות כן עלי להוריד אותה.  איני רוצה שהיא פשוט תהיה שם.  אני רוצה לבצע את פעולת החבישה כפעולה דתית נועזת, בהצהרה לקב”ה שאני מבקש לחיות בנוכחותו.  לא כמצב רוחני פסיבי, אלא כמעשה של התעלות ונעלות מוסרית.

הבעיה היא שהכיפה שלראשי כבר אינה  נושאת מסר זה.  המטרה העיקרית שלה היא להטריד, אך כל בוקר כאשר אני יורד מהמיטה וחובש אותה, היא נעלמת לתוך התת-מודע שלי.  היא תמיד על הראש, ולכן היא אף פעם לא שם.

כאשר התחלתי להתעניין ביהדות, ושקלתי ברצינות “להתנסות” בה, הייתי מכסה את הראש כאשר הלכתי לבית הכנסת ובשעת האוכל.  אפילו העזתי לחבוש כיפה כאשר התיישבתי לאכול ארוחה קלה עם ידידיי הלא-יהודים מהגימנסיון, התיכון בו למדתי בהולנד.  לא היה שם איש ממוצא יהודי מלבד אחי היקר ואולי אדם אחד נוסף.  הייתי מודע ביותר לכיפה שלי.  הייתי צריך להוריד אותה, ובכל פעם שחבשתי אותה מחדש, הרגשתי אותה שם על ראשי.  היה זה מרגש מאוד.  היה זה מאורע.  הייתי מלא גאווה, ומלא יראת כבוד.  הכיפה הזכירה לי שיש מישהו מעלי.  כן, דבר זה גרם לי לאי-נוחות אקסיסטנציאלית.  היא גרמה לי לטרדה מופלאה.  איזו הרגשה מלכותית נהדרת!  החיים בנוכחות האל!  אני חושב שקצת חששתי מפניה.  ידי רעדו כאשר הנחתי אותה על ראשי.  לא מפני מה שיאמרו חברי שאינם יהודים (שלרוב גילו אהדה), אלא מפני התחושות שהיא מעוררת בתוכי.  איזו אחריות!  איזו זכות!

היום, 45 שנים מאוחר יותר, אני כל כך רגיל לכיפה עד כי פיתחתי איתה יחסי אהבה-שנאה.  למעשה, אני מבין עכשיו שאיבדתי את הכיפה לפני שנים רבות, ברגע שבו החלטתי לחבוש אותה כל הזמן.  היא כבר לא נמצאת על ראשי כדי להזכיר לי אותו.  היא סתם יושבת שם, חפץ חסר משמעות, שאינו קשור להשתדלות להיות אדם דתי.  היא נעלמה מחיי.  אז אני מוצא את עצמי באמצע מיסוך, במצב דיכאוני.  הכאב רב, ואין רב או פסיכולוג שמסוגל לסייע לי.  רובם כלל אינם מבינים על מה אני מדבר.

אבל עמוק בתוך הלב אני יודע מה הפיתרון.  אני חייב להוריד אותה, להפסיק בלבישה המתמדת ולחבוש אותה רק מידי פעם.  רק אז אוכל להכיר בה כידידה.  אוכל לחוש השראה.  היא תזכיר לי שוב כי יש מישהו מעלי, ושיש לי הזכות לחיות בנוכחותו.  כך אוכל להיות דתי באמת ולא רק שומר מצוות, חיים של שעמום מתמשך.  אם אוריד את הכיפה, היא תוכל שוב להתמלא חיים, כפי שהיה בצעירותי.  הקשר יתחדש ואוכל שוב לאהוב אותה.  איזו מחשבה נהדרת!

אך האם אוכל לעשות זאת?  מבחינה הלכתית אין כל בעיה.  יש מספיק דעות שמתירות להסתובב גלוי-ראשו ללא כיפה אף פעם.  נכון הדבר כי הרב הגדול יוסף קארו (1488-1575) פוסק בשולחן ערוך(1) כי על הראש להיות מכוסה לעולם; אך הגאון מוילנא עצמו (1720-1297) חולק על פסיקה זו. (2)  על בסיס דעתו בקידושין לא,א הוא מצהיר כי אין אף פעם חיוב לכסות את הראש.  אפילו לא בזמן תפילה, אמירת ברכה, או קריאת התורה.  למעשה, התלמוד מזכיר לנו שכיסוי הראש הוא “רק” מידת חסידות, ולא חיוב. (3)  איכשהו המעשה אמור להיות ספונטאני, ביטוי של יראת שמים.  ברור שמה שעמד לנגד עיניהם של חכמי התלמוד הוא שאנו חובשים כיפה ותוך כך הנשמה מתעוררת.  אחרי הכל, זוהי דבקות אמיתית.  אך ברגע שהכיפה הפכה לחיוב, היא התחילה לאבד תכונה זו.  בעוד שיתכן שלאבותינו שהיו אנשים עם נשמה גדולה הייתה רגישות רוחנית שאפשרה להם לשאוב ממנה השראה אפילו לאחר קביעת החיוב, רובנו לא חשים שזו חוויה מרוממת.  מי בקרבנו יכול לטעון שתחושה של דבקות מתעוררת בנו כאשר אנו חובשים אותה כל הזמן?  אדרבא: במקום שהכיפה תסייע לנו להידבק באל, היא הופכת למכשול.  היא הפכה לגורם מזיק.  עלינו להיפטר ממנה כדי שנוכל לחבוש אותה שוב כפעולה דתית עמוקה.

מה יאמרו נכדי כאשר סבא שלהם יפסיק להסתובב עם כיפה?  מה יקרה לדתיות שלהם? האם הם, שגדלו בחברה אדוקה של שמירת מצוות, שבה הורדת הכיפה נתפסת כמעשה כפירה וסימן בוטה לחילוניות, יוכלו להבין מה חשב הסבא?  האם הם יהפכו לדתיים יותר כאשר יראו אותי גלוי-ראש, וחובש כיפה רק מפעם לפעם?  או שמא יגיעו למסקנה שסבם כבר לא לוקח את היהדות ברצינות, וילכו גם הם בדרך זו?  אני פוחד פחד מוות מפני ההשלכות.  הם עלולים לתפוס את המעשה כמרד במה שאני אוהב יותר מכל: ביהדות.  אם אסביר להם את שיקולי, האם זה יעזור?  האם יוכלו לעולם להבין?  להיות דתי יותר על ידי הורדת הכיפה?  המחשבה גורמת לי צמרמורת.

לא רק לנכדי אני דואג.  גם לתלמידי ולידידיי שעלולים לא להבין מדוע החלטתי לעשות כפי שעשיתי, וכתוצאה להקל ראש במחויבות שלהם לדת וללבישת הכיפה.  האם הם יבינו שכאשר הם רוצים להסיר את הכיפה מפני שהיא מפריעה להם, או משום שקל יותר להסתובב בלעדיה, או שאינם רוצים להראות יותר מידי כיהודים, שמסיבה זו עליהם דווקא להסתובב איתה כל הזמן?  האם יבינו שההבדל בינינו הוא שהם רוצים להוריד אותה, ואני רוצה דווקא לחבוש אותה?

הסיפור אינו מסתיים כאן.  היום הכיפה נחשבת לסמל משמעותי של הזהות היהודית, שאסור להמעיט בערכה.  היא סמל לגאווה יהודית, לאומץ, ולמחויבות לחיי שליחות.  אני רוצה בכל מאודי להיות יהודי גאה!  אם כן, אולי אשאיר את הכיפה על ראשי למרות התנגדויותיי?

ההחלטה קשה ביותר, בייחוד כאשר היום נהגו פושעים ישראלים לחבוש כיפות כאשר הם עומדים לדין כדי להרשים את השופט.  האם אני רוצה ללכת בדרך החוטאים, לשבת במושב ליצים? (4)  סרוואנטס היה אומר: “ספר לי מי ידידיך ואומר לך מי אתה”.  אני עדין זוכר באהדה את הימים שבהם חובשי הכיפות נודעו כאנשים ישרים.

כיצד אפעל?  איני יודע.  אולי הפיתרון הוא לחבוש כיפה שקופה שיוכל לראות רק ריבונו של עולם.  האם זה יעזור לי בחיפוש אחר הדתיות?  אני צריך להיות גלוי-ראש ובו זמנית לחבוש כיפה כל הזמן.  מי היה חושב שדבר פעוט ככיפה יהפוך לבעיה דתית משמעותית?  הפילוסוף הגדול ברוך שפינוזה עצמו אמר, כל דבר נעלה הוא קשה כשם שאינו שכיח. (5) האם הוא דיבר על הכיפה שהוריד?  ברכה על ראשו!

*****